להתארגן לטיסה בכיוון אחד עם שלושה ילדים, 10 תיקים, שני קונקשנים שנמרחת על גבי 48 שעות כמעט (למרות שבפועל מדובר ב-27 שעות בערך) מצריך נשימה עמוקה, התארגנות והכנה נפשית.
אותי באופן אישי זה הפחיד מאוד. בעיקר שילכו לאיבוד בדרך, באחד משדות התעופה הענקיים, במקום שבו הם לא יכולים לתקשר בעברית ולא ידעו למי לפנות. נסיונות של הרגע האחרון ללימוד אנגלית בסיסית לשדות תעופה לא ממש עבדה. במיוחד כשהחלופה היתה ללכת לבריכה או לשחק עם בני הדודים והחברים...
מה לקחת
כשחושבים על כך שיש תיק לכל נוסע, עוברת המחשבה שלכל אחד יהיה תיק משלו, אבל למעשה כיוון שאנחנו יחד כל הזמן, חילקנו את התיקים ל"נושאים" וכך היו שני תיקים ששימשו אותנו בזמן הטיסה ועוד כמה תיקים נילווים עם שימוש משני. בנוסף אגלה בסוד שבעצם היינו עם שבעה תיקים, שניים מהם (תיק מסמכים ותיק מחשב) נדחסו לתיקים האחרים במעברים הרשמיים בטיסות:
תיק קטן ונגיש - תיק גב קטן או תיק צד שהיה איתי כל הזמן עם הדרכונים, המסמכים, הטלפונים והארנקים. מסטיקים וחטיפים היו רק בו, וכך ידעתי שברגע שמגיעים לתאילנד אני מרוקנת אותו לגמרי ולא מסתכנת בעיכובים מיותרים, או בהפתעות לא צפויות בתיקים האחרים. ובשאר הזמן הוא היה ארוז בתוך אחת התיקים האחרים.
תיק טכנולוגיות - בתוכו היו מחשב נייד, איי-פאד, דיסקים של די.וי.די, מטענים לכל המכשירים והכי חשוב - אזניות!!! (לנו לא היו ולכן הילדים לא יכלו לעשות רעש עם המשחקים באייפד) לשמחתי ומזלי, מלבד סרט אחד שראינו חלש חלש לא נזקקנו למחשב במהלך הטיסה. לכל המכשירים הללו מגבלת סוללה ולכן חישבנו כך שבטיסה הראשונה נשתמש בעיקר בתכניות הבידור של אלעל שהריי הן בעברית, ובטיסה השניה במכשירים הללו. כמובן שלאור העובדה שזו היתה טיסת לילה צלחנו את כל הדרך באופן ממש אופטימלי. בקונקשן בתאילנד מצאנו עמדת הטענה לניידים וכך גם יכולנו להעביר בנחת 5 שעות המתנה לטיסה השניה. הסוד שלנו היה שהתיק מחשב הוא למעשה תיק שישי (אלא אם כן אתם טסים ביזנס), וכדי לא לבזבז תיק שלם הכנסנו אותו לתוך תיק היצירה, רק בעליה למטוס. אחר כך הוא כבר תיפקד כתיק עצמאי לחלוטין
תיק יצירה ומשחקים - המון המון המון מדבקות (אותן קנינו יחד בחנות יצירה) גם פשוטות יחסית וגם מיוחדות עם דמויות שהילדים אוהבים, סט חדש של טושים צבעוניים במיוחד עם הרבה גוונים וחבילת דפים בלתי נגמרת. בזמן הטיסה הראשונה, כולם רצו להכין מכתבים וציורים לגן, לחברים ולסבים והסבתות. השוס העיקרי היה חוברות של מנדלות לצביעה, זה בהחלט העסיק אותנו הרבה. חשוב שהדפים יוכלו להיתלש כדי שזה ישמש את כולם בו זמנית. בנוסף לזה לקחנו בערך 5 משחקיי קלפים שהילדים אוהבים, וכמה משחקים שמיועדים לנסיעות עם מגנטים (קנינו בסטימצקי) ולא ממש הספקנו לשחק בהם. אבל הם לא תופסים הרבה מקום והיו ממש שימושיים דווקא אחרי הטיסה בשבוע שלנו בצימר. אנחנו לוקחים אותם איתנו עכשיו גם לנסיעות של סופי שבוע והקניה שלהם ממש משתלמת.
תיק בגדים - כל זמן שהיינו בשדות תעופה הכל היה בסדר. בגדים קצרים, עליונית והיינו מסודרים. ברגע שיצאנו לאוויר הצונן של אוקלנד גילינו שממש קר לנו. ההחלפה בין הטרמינלים באוקלנד איפשרה לנו הכנה מוקדמת (אבל מסתבר שלא מספקת) למזג האויר של תחילת האביב בניו זילנד. הליכה ממש קלה בעקבות סימון ירוק על השביל הובילה אותנו מהטרמינל הבינלאומי לטרמינל של טיסות פנימיות בניו זילנד, מה שגרם לי פעם ראשונה לחשוב על כך שאנחנו ממש מקומיים. התיק שלא שימש אותנו כלל בטיסות יצא, מחלפות הוחלפו והמשכנו בדרכנו ליעד הבא, טיסה לוולינגטון.
ואז נחתנו וקלטנו שממש ממש ממש קר. הבגדים הארוכים הדקים לא מספיקים וממש לא עומדים מול הרוח של וולינגטון.
אז למי שמגיע לאי הנפלא הזה וחושב שהאביב זה סבבה - תחשבו חורף בישראל, ביום ממש קר, ממש ממש קר, נגיד, טיול לחרמון. בנוסף בתיק הזה היה תיק רחצה קטן עם משחות ומברשות שיניים לכולנו, אחרי הכל אנחנו כמעט יומיים בטיסות.
שני תיקים לכל מה שלא נכנס בתיקים הגדולים - בחודש שלנו בצפון בכל זאת אגרנו עוד כמה דברים ותמיד נזכרים בעוד דברים שכדאי לקחת (אוווו... זה רעיון לעוד פוסט) זה המקום לספר שאנחנו לא קנינו מזוודות, מתוך מחשבה על אפשרויות האחסון שלהם בעתיד. אנחנו אמנם נגיע לביקורים בישראל, אבל בשאר הזמן הן פשוט עשויות לתפוס חדר שלם בבית שעדיין לא ידענו איך הוא יראה. לכן, קנינו 5 צ'ימידנים גדולים מאוד, עם ידיות נשלפות, שעומדים עכשיו בערמה יפה ומסודרת מתחת למדף התחתון בארון הבגדים שלנו. חמישית המקום של חמש מזוודות.
שוס: עגלה לתיקי יד
אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה, כי פעם היתה לאמא שלי מן עגלה כזו... בכל מקרה, אני אחפש לקראת הטיסה הבאה שתהיה לנו. מדובר בעגלות מתקפלות שאפשר לשים את תיקי היד עליהן והן היו יכולות לחסוך לנו הרבה מקום בידיים. כי כשיוצאים מהמטוס משתדלים לא להיתקל באנשים אחרים, לג'נגל 5 תיקי יד גדולים, שבחלקם משחקים וספרים, תיק מחשב ובגדים להחלפה (כי עוברים עונות) וככה נשארת גם איזו יד פנויה להחזיק את הילדים שלא יעלמו בין כל האנשים.
אמצעי זיהוי
כאמא "לא" חרדתית בכלל, כל מה שהעסיק אותי בשבועיים שלפני הטיסה היה הפחד מהיעלמות הילדים בשדות התעופה הגדולים, וסיפורי אימה על ילדים שנחטפים בתאילנד. בזכות קשרים ענפי בעולם הרפואה, זכינו לקבל צמידי של בתי חולים ורשמנו את הפרטים של הילדים עם מספר טלפון שהיה זמין (של אמא שלי) בישראל, ועם השמות שלנו כדי שיוכלו לקרוא לנו אם יהיה צורך. אם הייתי מתארגנת כמו שצריך הייתי פשוט מזמינה את אחד הצמידים המגניבים מהסיליקון, עם צבעים יפים וקטע עיצובי שיהיו לכל אחד מהילדים
בתוך הלחץ וההתרגשויות, חשבתי שאדביק להם מסקינטייפ עם הפרטים, ממש כמו שעושים לתינוקות שנולדים בבית החולים. בסוף, הכל נשאר בראש או בתיק והמקסימים הצליחו לשמור על עצמם קרוב אלינו והכל היה בסדר, אבל בהחלט לא היה עמוס ואני לא בטוחה שלא אנצל את הצמידים האלה לפעם הבאה. או שאולי אתחיל לחפש כבר עכשיו את הצמידים האלה, כדי שיהיו לי לפעם הבאה
בובה חשודה
כל משפחה צריכה בובה כזו, שוברת מתח ונראית חשודה בעליל כחפץ להברחת סמים. התינוקי הנצחי של זיוי עבר את כל הסריקות יחד איתנו, והיה כאמור החשוד המיידי בהברחות. זיו הניחה אותו במגש וחיכתה לו בכל פעם בצד השני. היו לנו כמה כמעטים שבהם התינוק כמעט ונשאר, וחוץ משלושת הילדים הוא היה הבא בתור ברשימה של "דברים שצריך לדאוג להם"
העניין הוא שבתור אמא של תינוקי זיו היתה ממש אחראית וזה עזר לה מאוד לשמור על הכיוון בכל הבידוקים. עד שהיא נרדמה בטיסה האחרונה והאמא של האמא השאירה אותו במטוס...
קרוקס עם אורות
אחרי שלושה חודשים עם כפכפים בקיץ הישראלי, פלוס החלפה ברגע האחרון של זוג שנקרע יומיים לפני הטיסה, הגעתי למסקנה המתבקשת - עיברו לקרוקס. קרוקס לילדים זו הנעל הכי הכי לטיסות. אפשר לחלוץ בקלות, לנעול במהירות ובגרסה החדשה - עם האורות, להמיס כל איש ביטחון, בודק מזעיף פנים או דיילת עסוקה. כשהאורות במטוס נכבו אז גם היה אפשר ללכת ולראות אותם ממש טוב (כל הדרך לשרותים וחזרה) וזה היה ממש נחמד. המחשבות שלי כמובן נדדו למקרי חירום אמיתיים בהן הקרוקס ישמשו להצלת הילדים בלב ים, אבל לשמחתי לא נדרשנו לכך. 5אה, וגם כשצריך להוריד נעליים בשביל בידוקים בטחוניים וכאלה. בקיצור שימושי
מונית
ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בהקשר של ארגוני הנסיעה היתה הזמנת מונית גדולה שתאסוף אותנו משדה התעופה של וולינגטון לצימר. בהתחלה הזמנו רכב שכור שישמש אותנו בימים הראשונים, אבל מתוך הבנה שאנחנו אחרי 48 שעות בדרכים, עם שלושה ילדים, 10 תיקים ועוד צריכים לנסוע למקום שאנחנו לא מכירים, ובצד ההפוך של הכביש הביאה אותנו להחלטה המתבקשת - מונית!!!.
שבוע וקצת לפני הטיסה באמצעות חיפוש בגוגל, מצאתי שתי חברות שעובדות באזור, קיבלנו הצעות מחיר במייל, ובחרנו את זו שהציעה רכב אחד גדול ולא שניים קטנים, עם מחיר שנשמע לנו הגיוני.
הנהג המקסים קיבל את פנינו באזור של איסוף המזוודות והרגשנו ממש וי.איי.פי כי הוא חנה ממש קרוב.
את הרכב השכור אספנו למחרת בעיר, כלומר, גל נסע לפגישה ברכבת (גם עליה ביררנו מראש ובדקנו מסלול) וחזר עם הרכב.
המסקנות בעניין היו: אם שוכרים רכב בשדה התעופה - אל תשכחו לבחור ברכב גדול כדי שיהיה מקום לכל התיקים והמזוודות. אם אתם שוכרים בעיר, חפשו חברות קטנות ומקומיות - הן בביטחון יותר זולות, ואותנו בכל מקרה הרכב השכור שימש רק כמה ימים עד שמצאנו רכב לקניה.
כסאות בטיחות לילדים
בניו זילנד ילדים עד גיל 7 צריכים לנסוע בכסאות בטיחות. התלבטנו אם לשלוח מהארץ או לקנות במקום, והחלטנו לתת צ'אנס לאופציה הראשונה. זאת כמובן לאחר שבדקנו שחברות התעופה מתייחסות לכסא והבוסטר כמו לעגלות ילדים ולא מחייבות בעלות נוספת. היתרון - אם הכל מגיע בשלום, יש לנו מיד דרך להתנייד עם הילדים ברכב, ואין צורך לשכור בעלות מפוקפקת, או להשקיע זמן בחיפוש אחר כסאות לרכב ביום הראשון שלנו, ברגל, עם ג'ט לג ושלושה ילדים...
את שני הכסאות ארזנו יחד, בניילון נצמד תעשייתי שהיה מאוד שימושי. אחרי הלוך וחזור בין הגורמים בנתב"ג נפרדנו מהכסאות שהיו מצויידים בכל המדבקות הנדרשות כדי שיגיעו עד ניו זילנד. בקיצור - החלטה טובה, וביצוע מדוייק :-)
אוכל
אצלנו רגילים להתמודד עם נסיעה כאילו אין מחר, וכנראה נגיע למקום שאין בו אוכל ולכן מצטיידים בהרבה!!! ממתקים, מסטיקים, סנדוויצים, חטיפים, עוגיות ביתיות, פירות יבשים ואגוזים (וכל אחד מבני המשפחה שלי יכול לזהות את חלקו בהצטיידות). אבל הפעם ביעד היה אסור להיכנס עם אוכל, ומתוך הרצון שלי לחסוך התמודדויות בנסיעה החלטתי על אכיפת החוקים של ניו זילנד כבר ביציאה מהבית. את הקפה האחרון לפני הטיסה עשינו עם המון חברים ומשפחה. הילדים זללו שוקולדים ואנחנו נהננו מהעוגות שאנחנו הכי אוהבים (ותודה לכל המשפחה המדהימה שלנו שהגיעה וציידה אותנו לדרך)
בסופו של דבר, לקחנו סנדוויצים לדרך, הילדים אכלו אותם באוטו, ומה שנותר נסע לרמת השרון. בתיק נשארה אריזה אחת של שקדים סגורים הרמטית, מסטיקים וכמה חטיפי שוקולד.
בזמן הטיסה לא חסר כלום, בתאילנד התיישבנו באזור המתנה עם מחשבים ואינטרנט והילדים שיחקו. אני גיליתי דוכן עם פירות טריים חתוכים וכולנו נהננו מאוד מאננס טרי, אבטיח, מלון ומנגו, בשילוב עם שקדים (תודה אסתי). לסיום נכנסנו למסעדה ועדי אכל ארוחת בוקר - זיו קיבלה ממנו את הביצה והלחם, הוא הסתדר עם הנקניקיות וגל קיבל ממנו את הקפה. אור ואני העדפנו סושי והתענגנו על כל ביס. אינטרקונטיננטלי :-)
כאמור לפני שעלינו לטיסה רוקנתי כל שביב של משהו שעשוי להיחשב אוכל, ובטיסה שהאוכל בה היה פחות מותאם לחך המקומי הסתדרנו בעיקר בזכות שינה טובה, ואורז לבן. האמת שהילדים קיבלו תמיד ארוחות שוות יותר ומותאמות לטעם שלהם ולשמחתי הסתדרו איתן מצויין.
אחרי כמעט יומיים נחתנו בפעם השלישית ועידכנו בקבוצת הווטצ'-אפ המשפחתית שהגענו לסוף המסלול. ואז התפננו לחגיגת הג'ט לג שנמשכה שבוע שלם והכתיבה את הלוז שלנו בימים הבאים.
![]() |
| לעבור ליד הלוח שנה, לחלקנו זה עשה חיוך ולחלק פרצוף עצוב. ההתרגשות באוויר |
אותי באופן אישי זה הפחיד מאוד. בעיקר שילכו לאיבוד בדרך, באחד משדות התעופה הענקיים, במקום שבו הם לא יכולים לתקשר בעברית ולא ידעו למי לפנות. נסיונות של הרגע האחרון ללימוד אנגלית בסיסית לשדות תעופה לא ממש עבדה. במיוחד כשהחלופה היתה ללכת לבריכה או לשחק עם בני הדודים והחברים...
![]() |
| דרכונים בכיסוי אישי. כל אחד יודע איך הוא נראה |
מה לקחת
כשחושבים על כך שיש תיק לכל נוסע, עוברת המחשבה שלכל אחד יהיה תיק משלו, אבל למעשה כיוון שאנחנו יחד כל הזמן, חילקנו את התיקים ל"נושאים" וכך היו שני תיקים ששימשו אותנו בזמן הטיסה ועוד כמה תיקים נילווים עם שימוש משני. בנוסף אגלה בסוד שבעצם היינו עם שבעה תיקים, שניים מהם (תיק מסמכים ותיק מחשב) נדחסו לתיקים האחרים במעברים הרשמיים בטיסות:
תיק קטן ונגיש - תיק גב קטן או תיק צד שהיה איתי כל הזמן עם הדרכונים, המסמכים, הטלפונים והארנקים. מסטיקים וחטיפים היו רק בו, וכך ידעתי שברגע שמגיעים לתאילנד אני מרוקנת אותו לגמרי ולא מסתכנת בעיכובים מיותרים, או בהפתעות לא צפויות בתיקים האחרים. ובשאר הזמן הוא היה ארוז בתוך אחת התיקים האחרים.
תיק טכנולוגיות - בתוכו היו מחשב נייד, איי-פאד, דיסקים של די.וי.די, מטענים לכל המכשירים והכי חשוב - אזניות!!! (לנו לא היו ולכן הילדים לא יכלו לעשות רעש עם המשחקים באייפד) לשמחתי ומזלי, מלבד סרט אחד שראינו חלש חלש לא נזקקנו למחשב במהלך הטיסה. לכל המכשירים הללו מגבלת סוללה ולכן חישבנו כך שבטיסה הראשונה נשתמש בעיקר בתכניות הבידור של אלעל שהריי הן בעברית, ובטיסה השניה במכשירים הללו. כמובן שלאור העובדה שזו היתה טיסת לילה צלחנו את כל הדרך באופן ממש אופטימלי. בקונקשן בתאילנד מצאנו עמדת הטענה לניידים וכך גם יכולנו להעביר בנחת 5 שעות המתנה לטיסה השניה. הסוד שלנו היה שהתיק מחשב הוא למעשה תיק שישי (אלא אם כן אתם טסים ביזנס), וכדי לא לבזבז תיק שלם הכנסנו אותו לתוך תיק היצירה, רק בעליה למטוס. אחר כך הוא כבר תיפקד כתיק עצמאי לחלוטין
תיק יצירה ומשחקים - המון המון המון מדבקות (אותן קנינו יחד בחנות יצירה) גם פשוטות יחסית וגם מיוחדות עם דמויות שהילדים אוהבים, סט חדש של טושים צבעוניים במיוחד עם הרבה גוונים וחבילת דפים בלתי נגמרת. בזמן הטיסה הראשונה, כולם רצו להכין מכתבים וציורים לגן, לחברים ולסבים והסבתות. השוס העיקרי היה חוברות של מנדלות לצביעה, זה בהחלט העסיק אותנו הרבה. חשוב שהדפים יוכלו להיתלש כדי שזה ישמש את כולם בו זמנית. בנוסף לזה לקחנו בערך 5 משחקיי קלפים שהילדים אוהבים, וכמה משחקים שמיועדים לנסיעות עם מגנטים (קנינו בסטימצקי) ולא ממש הספקנו לשחק בהם. אבל הם לא תופסים הרבה מקום והיו ממש שימושיים דווקא אחרי הטיסה בשבוע שלנו בצימר. אנחנו לוקחים אותם איתנו עכשיו גם לנסיעות של סופי שבוע והקניה שלהם ממש משתלמת.
תיק בגדים - כל זמן שהיינו בשדות תעופה הכל היה בסדר. בגדים קצרים, עליונית והיינו מסודרים. ברגע שיצאנו לאוויר הצונן של אוקלנד גילינו שממש קר לנו. ההחלפה בין הטרמינלים באוקלנד איפשרה לנו הכנה מוקדמת (אבל מסתבר שלא מספקת) למזג האויר של תחילת האביב בניו זילנד. הליכה ממש קלה בעקבות סימון ירוק על השביל הובילה אותנו מהטרמינל הבינלאומי לטרמינל של טיסות פנימיות בניו זילנד, מה שגרם לי פעם ראשונה לחשוב על כך שאנחנו ממש מקומיים. התיק שלא שימש אותנו כלל בטיסות יצא, מחלפות הוחלפו והמשכנו בדרכנו ליעד הבא, טיסה לוולינגטון.
ואז נחתנו וקלטנו שממש ממש ממש קר. הבגדים הארוכים הדקים לא מספיקים וממש לא עומדים מול הרוח של וולינגטון.
אז למי שמגיע לאי הנפלא הזה וחושב שהאביב זה סבבה - תחשבו חורף בישראל, ביום ממש קר, ממש ממש קר, נגיד, טיול לחרמון. בנוסף בתיק הזה היה תיק רחצה קטן עם משחות ומברשות שיניים לכולנו, אחרי הכל אנחנו כמעט יומיים בטיסות.
שני תיקים לכל מה שלא נכנס בתיקים הגדולים - בחודש שלנו בצפון בכל זאת אגרנו עוד כמה דברים ותמיד נזכרים בעוד דברים שכדאי לקחת (אוווו... זה רעיון לעוד פוסט) זה המקום לספר שאנחנו לא קנינו מזוודות, מתוך מחשבה על אפשרויות האחסון שלהם בעתיד. אנחנו אמנם נגיע לביקורים בישראל, אבל בשאר הזמן הן פשוט עשויות לתפוס חדר שלם בבית שעדיין לא ידענו איך הוא יראה. לכן, קנינו 5 צ'ימידנים גדולים מאוד, עם ידיות נשלפות, שעומדים עכשיו בערמה יפה ומסודרת מתחת למדף התחתון בארון הבגדים שלנו. חמישית המקום של חמש מזוודות.
![]() |
| אחד הרגעים. להתרגש מהסמלים של Air NZ זה האל על החדש |
שוס: עגלה לתיקי יד
אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה, כי פעם היתה לאמא שלי מן עגלה כזו... בכל מקרה, אני אחפש לקראת הטיסה הבאה שתהיה לנו. מדובר בעגלות מתקפלות שאפשר לשים את תיקי היד עליהן והן היו יכולות לחסוך לנו הרבה מקום בידיים. כי כשיוצאים מהמטוס משתדלים לא להיתקל באנשים אחרים, לג'נגל 5 תיקי יד גדולים, שבחלקם משחקים וספרים, תיק מחשב ובגדים להחלפה (כי עוברים עונות) וככה נשארת גם איזו יד פנויה להחזיק את הילדים שלא יעלמו בין כל האנשים.
אמצעי זיהוי
כאמא "לא" חרדתית בכלל, כל מה שהעסיק אותי בשבועיים שלפני הטיסה היה הפחד מהיעלמות הילדים בשדות התעופה הגדולים, וסיפורי אימה על ילדים שנחטפים בתאילנד. בזכות קשרים ענפי בעולם הרפואה, זכינו לקבל צמידי של בתי חולים ורשמנו את הפרטים של הילדים עם מספר טלפון שהיה זמין (של אמא שלי) בישראל, ועם השמות שלנו כדי שיוכלו לקרוא לנו אם יהיה צורך. אם הייתי מתארגנת כמו שצריך הייתי פשוט מזמינה את אחד הצמידים המגניבים מהסיליקון, עם צבעים יפים וקטע עיצובי שיהיו לכל אחד מהילדים
בתוך הלחץ וההתרגשויות, חשבתי שאדביק להם מסקינטייפ עם הפרטים, ממש כמו שעושים לתינוקות שנולדים בבית החולים. בסוף, הכל נשאר בראש או בתיק והמקסימים הצליחו לשמור על עצמם קרוב אלינו והכל היה בסדר, אבל בהחלט לא היה עמוס ואני לא בטוחה שלא אנצל את הצמידים האלה לפעם הבאה. או שאולי אתחיל לחפש כבר עכשיו את הצמידים האלה, כדי שיהיו לי לפעם הבאה
![]() |
| מחפשת קישור לרכישה בניו זילנד. מי שמשעמם לו מוזמן לעזור |
בובה חשודה
כל משפחה צריכה בובה כזו, שוברת מתח ונראית חשודה בעליל כחפץ להברחת סמים. התינוקי הנצחי של זיוי עבר את כל הסריקות יחד איתנו, והיה כאמור החשוד המיידי בהברחות. זיו הניחה אותו במגש וחיכתה לו בכל פעם בצד השני. היו לנו כמה כמעטים שבהם התינוק כמעט ונשאר, וחוץ משלושת הילדים הוא היה הבא בתור ברשימה של "דברים שצריך לדאוג להם"
העניין הוא שבתור אמא של תינוקי זיו היתה ממש אחראית וזה עזר לה מאוד לשמור על הכיוון בכל הבידוקים. עד שהיא נרדמה בטיסה האחרונה והאמא של האמא השאירה אותו במטוס...
![]() |
| תינוקי חזר הביתה אחר טיפול מסור במחלקת האבידות של Air NZ |
קרוקס עם אורות
אחרי שלושה חודשים עם כפכפים בקיץ הישראלי, פלוס החלפה ברגע האחרון של זוג שנקרע יומיים לפני הטיסה, הגעתי למסקנה המתבקשת - עיברו לקרוקס. קרוקס לילדים זו הנעל הכי הכי לטיסות. אפשר לחלוץ בקלות, לנעול במהירות ובגרסה החדשה - עם האורות, להמיס כל איש ביטחון, בודק מזעיף פנים או דיילת עסוקה. כשהאורות במטוס נכבו אז גם היה אפשר ללכת ולראות אותם ממש טוב (כל הדרך לשרותים וחזרה) וזה היה ממש נחמד. המחשבות שלי כמובן נדדו למקרי חירום אמיתיים בהן הקרוקס ישמשו להצלת הילדים בלב ים, אבל לשמחתי לא נדרשנו לכך. 5אה, וגם כשצריך להוריד נעליים בשביל בידוקים בטחוניים וכאלה. בקיצור שימושי
מונית
ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בהקשר של ארגוני הנסיעה היתה הזמנת מונית גדולה שתאסוף אותנו משדה התעופה של וולינגטון לצימר. בהתחלה הזמנו רכב שכור שישמש אותנו בימים הראשונים, אבל מתוך הבנה שאנחנו אחרי 48 שעות בדרכים, עם שלושה ילדים, 10 תיקים ועוד צריכים לנסוע למקום שאנחנו לא מכירים, ובצד ההפוך של הכביש הביאה אותנו להחלטה המתבקשת - מונית!!!.
שבוע וקצת לפני הטיסה באמצעות חיפוש בגוגל, מצאתי שתי חברות שעובדות באזור, קיבלנו הצעות מחיר במייל, ובחרנו את זו שהציעה רכב אחד גדול ולא שניים קטנים, עם מחיר שנשמע לנו הגיוני.
הנהג המקסים קיבל את פנינו באזור של איסוף המזוודות והרגשנו ממש וי.איי.פי כי הוא חנה ממש קרוב.
את הרכב השכור אספנו למחרת בעיר, כלומר, גל נסע לפגישה ברכבת (גם עליה ביררנו מראש ובדקנו מסלול) וחזר עם הרכב.
המסקנות בעניין היו: אם שוכרים רכב בשדה התעופה - אל תשכחו לבחור ברכב גדול כדי שיהיה מקום לכל התיקים והמזוודות. אם אתם שוכרים בעיר, חפשו חברות קטנות ומקומיות - הן בביטחון יותר זולות, ואותנו בכל מקרה הרכב השכור שימש רק כמה ימים עד שמצאנו רכב לקניה.
| האוטו החתיך שלנו מדגמן טבע ניו זילנדי |
כסאות בטיחות לילדים
בניו זילנד ילדים עד גיל 7 צריכים לנסוע בכסאות בטיחות. התלבטנו אם לשלוח מהארץ או לקנות במקום, והחלטנו לתת צ'אנס לאופציה הראשונה. זאת כמובן לאחר שבדקנו שחברות התעופה מתייחסות לכסא והבוסטר כמו לעגלות ילדים ולא מחייבות בעלות נוספת. היתרון - אם הכל מגיע בשלום, יש לנו מיד דרך להתנייד עם הילדים ברכב, ואין צורך לשכור בעלות מפוקפקת, או להשקיע זמן בחיפוש אחר כסאות לרכב ביום הראשון שלנו, ברגל, עם ג'ט לג ושלושה ילדים...
את שני הכסאות ארזנו יחד, בניילון נצמד תעשייתי שהיה מאוד שימושי. אחרי הלוך וחזור בין הגורמים בנתב"ג נפרדנו מהכסאות שהיו מצויידים בכל המדבקות הנדרשות כדי שיגיעו עד ניו זילנד. בקיצור - החלטה טובה, וביצוע מדוייק :-)
| כשהמשימה מוגדרת כהצלחה. זה אגב, ברכב השכור שלנו מהימים הראשונים |
אוכל
אצלנו רגילים להתמודד עם נסיעה כאילו אין מחר, וכנראה נגיע למקום שאין בו אוכל ולכן מצטיידים בהרבה!!! ממתקים, מסטיקים, סנדוויצים, חטיפים, עוגיות ביתיות, פירות יבשים ואגוזים (וכל אחד מבני המשפחה שלי יכול לזהות את חלקו בהצטיידות). אבל הפעם ביעד היה אסור להיכנס עם אוכל, ומתוך הרצון שלי לחסוך התמודדויות בנסיעה החלטתי על אכיפת החוקים של ניו זילנד כבר ביציאה מהבית. את הקפה האחרון לפני הטיסה עשינו עם המון חברים ומשפחה. הילדים זללו שוקולדים ואנחנו נהננו מהעוגות שאנחנו הכי אוהבים (ותודה לכל המשפחה המדהימה שלנו שהגיעה וציידה אותנו לדרך)
בסופו של דבר, לקחנו סנדוויצים לדרך, הילדים אכלו אותם באוטו, ומה שנותר נסע לרמת השרון. בתיק נשארה אריזה אחת של שקדים סגורים הרמטית, מסטיקים וכמה חטיפי שוקולד.
בזמן הטיסה לא חסר כלום, בתאילנד התיישבנו באזור המתנה עם מחשבים ואינטרנט והילדים שיחקו. אני גיליתי דוכן עם פירות טריים חתוכים וכולנו נהננו מאוד מאננס טרי, אבטיח, מלון ומנגו, בשילוב עם שקדים (תודה אסתי). לסיום נכנסנו למסעדה ועדי אכל ארוחת בוקר - זיו קיבלה ממנו את הביצה והלחם, הוא הסתדר עם הנקניקיות וגל קיבל ממנו את הקפה. אור ואני העדפנו סושי והתענגנו על כל ביס. אינטרקונטיננטלי :-)
כאמור לפני שעלינו לטיסה רוקנתי כל שביב של משהו שעשוי להיחשב אוכל, ובטיסה שהאוכל בה היה פחות מותאם לחך המקומי הסתדרנו בעיקר בזכות שינה טובה, ואורז לבן. האמת שהילדים קיבלו תמיד ארוחות שוות יותר ומותאמות לטעם שלהם ולשמחתי הסתדרו איתן מצויין.
אחרי כמעט יומיים נחתנו בפעם השלישית ועידכנו בקבוצת הווטצ'-אפ המשפחתית שהגענו לסוף המסלול. ואז התפננו לחגיגת הג'ט לג שנמשכה שבוע שלם והכתיבה את הלוז שלנו בימים הבאים.
| אני והילדים בדרך לסופר. באמת! על הטיילת, ברגל לפני שהיה לנו אוטו. זמן איכות |
Welcome to Aotearoa







מחכה לפוסטים שלך
השבמחקאולי זו הפנטזיה שלי באיזשהו מקום
לומדת ונהנת