יום שישי, 27 בנובמבר 2015

עוברים עם הילדים

אחד הנושאים החשובים שליוו את כל התהליך שלנו כזוג במעבר לניו זילנד היה איך להעביר את שלושת המוסקיטרים שלנו. זהו תהליך מקביל עם פרמטרים נפרדים לחלוטין, שלידו הבירוקרטיה הניו זילנדית והישראלית גם יחד נראות ממש כמו משחק ילדים. סוג של פרוייקט בפני עצמו.

למי שלא מכיר את כל הפרטים יצאנו לדרך (לפני שנה) עם שלושה - עדי בן 6.5 בכיתה א' אור בת 5.5 וזיו בת שלוש.


אחרי שקיבלנו את ההחלטה שעוברים וכבר נכנסנו לעומק עם הבירורים והטפסים, התיישבנו יום אחד לספר לילדים. למה? כמובן כדי שלא ישמעו על זה מאחרים, אחרי הכל גרנו במקום קטן, ואנחנו מכירים את כולם ולרבים מהחברים יש לפחות ילד אחד בגיל של הילדים שלנו. אבל, בהחלט דחינו את זה כמה שניתן, בעיקר כי אין להם תפיסת זמן בשביל לקבל משהו שיתקיים בזמן ערטילאי כמו עוד שנה או שנתיים.

השיחה
חברה הציעה לי לעשות את השיתוף בשלבים. היא נתנה לי דוגמא שאמנם לקוחה מסיטואציה שונה לחלוטין בחיים (איך מספרים לילדים שההורים החליטו להתגרש), אבל השורה התחתונה היתה - הדרגתיות. לבנות להם את הסיפור עם שלבים, כל פעם לשתף אותם בעוד אינפורמציה רלוונטית ולא לשפוך את כל המידע בבת אחת. וגם אם ההחלטה כבר סופית, לחשוף אותם אליה כמו שהיא התקבלה - בשלבי חשיבה, בדיקה והחלטה. ולכן בארוחת ערב (עם אוכל שהילדים אוהבים כך שתהיה להם סבלנות ועיסוק נוסף בפה מלבד לדבר) סיפרנו להם על הטיול הנפלא שלנו לניו זילנד. הם כבר שמעו עליו בעבר, אבל לא הרבה. ושיתפנו אותם בכך שאנחנו רוצים לעבור לשם.

ואז הגיעה התגובה הראשונה - בכל זאת, ילד בן שש וחצי הוא טינאייג'ר בימנו: "אני נשאר כאן"

עכשיו, לי היה ברור שהוא לא נשאר, וגם לא ממש מחליט, אבל במסגרת העובדה שהוא עוד לא הפנים את זה נתנו לו להתבשל עם העניין. לצערי הא חזר אחרי כמה ימים עם הצעות שלא קידמו אותנו: אני אעבור לסבא וסבתא, או שאולי המשפחה של החבר הכי טוב תאמץ אותו, או שהוא פשוט ישאר עם הבית ששכרנו ומי שיבוא במקומנו יקבל גם אותו בעסקת החבילה.

אצל הבנות הדברים זרמו יותר על מי מנוחות. זיו - בהמלצת הגננת לא עסקנו בעניין כלל וכלל, ורק כשידענו על מועד עזיבה וכשבגן התחילו לדבר על המעברים לקראת שנה הבאה אז התחלנו לטפטף אינפורמציה. אור המתוקה שיתפה פעולה בהתלהבות  שיתפה את הצוות בגן ואת הילדים וכמו שהיא, עשתה את הכל בנעימים. כשהיו לה שאלות היא שאלה ונותר לנו רק להיות עם היד על הדופק יחד עם הצוות בגן ולבדוק שיש לה מקום להביע חששות ולשתף בשמחה.

להתכונן
במקביל לקשר הרציף לאורך כל הזמן עם המורות והגננות שדאגו מאוד לעודד ולהאיר באופן חיובי את השינוי שעומד לחול בחייהם של הילדים, אנחנו השתדלנו לתת להם את כל הכלים שהיו ברשותנו שאמורים היו לעשות להם את המעבר יותר קל. ישבנו יחד וראינו תמונות של הטיול וככה הילדים נחשפו לדברים מיוחדים שיש בניו זילנד, כשכבר ידענו היכן נגור הראינו להם את הבית ואת האזור שבו הוא נמצא ולמעשה שיתפנו אותם בכל השלבים. ובנוסף -

 שיעורי אנגלית - תמרי המדהימה הגיעה פעמיים בשבוע ללמד אותנו אנגלית. כל ילד קיבל את הזמן שלו, והם יכלו לבחור להצטרף גם לשיעורים של האחים האחרים. עדי רוב הזמן העדיף לוותר על השיעורים, אבל בסוף לא עמד מול הקסם של תמר, ובחודש האחרון גם קיבל חיזוק עם לימודי קריאה וכתיבה באנגלית. שלושתם הגיעו לכאן עם אוצר מילים בסיסי ומאוד שימושי.
אמנם מסביב כולם אמרו ועדיין אומרים לנו שהם ילמדו צ'יק צ'ק את השפה, אבל אני חייבת לומר שגם אם זה ייקח רק שלושה חודשים - כל יום הוא קשה ומאתגר.
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי מקפידה ללמד אותם בבית משפטים קצרים ופשוטים שיעזרו להם להתמודד לבד כמו "איך קוראים לך" "רוצה לשחק" "אפשר מים בבקשה" "אני צריך לשרותים" ו"אני מתגעגע לאבא".

 כיתה א' - עדי שהתנגד כמעט עד השבוע האחרון לנסיעה לא סיפר בהתחלה בכיתה על התכניות. אבל לאחר שיחה שלנו עם המורה שלו, היא הציעה לו לספר במסגרת השיעור על המעבר המתוכנן. ובהמשך הציעה שעדי יכין מצגת לכיתה. אני חייבת לומר שזו היתה משימה מעשירה ומלמדת לכולנו. עדי הציג את מסלול הנסיעה שלנו, סיפר על ניו זילנד ועל הדברים שהוא מצא באינטרנט ועניינו אותו. לא דווקא על המקום שבו נגור. הוא עבר על תמונות וסרטונים שצילמנו לפני שמונה שנים בטיול וחיפש מפות שיראו את המרחק בין ישראל לניו זילנד. ערך חיפושים בגוגל לפי נושאים שעניינו אותו כמו "חיות בניו זילנד" או "הרים גבוהים". ביום שבו הוא הציג לכיתה אני הגעתי גם ולראות אותו מציג מול הכיתה, עונה לשאלות ומתרגש מהתגובות. החברים התנדבו כולם להיכנס למזוודה כדי לבוא איתו. וסיימנו עם עוגיות ANZQ (עוגיות שיבולת שועל אבל יש להם שם בנוזילנדית אז זרמנו) שהשאירו טעם מתוק לקראת הפרידה המתקרבת.

 בבית היחס שלו לנסיעה נשאר כמו שהוא... מבאס. אבל לפחות הוא היה מצחיק. כשאנשים היו מגיבים לידיעה שאנחנו נוסעים והיו מציינים שזה ממש  "חלום" הוא היה טורח לתקן ולומר שעבורו זה "סיוט", ואם מישהו אמר שהיה שמח לנסוע, עדי הציע את כרטיס הטיסה שלו כדי שיחליף אותו.

אחרי כמה שבועות של חוסר שיתוף פעולה על גבול ההתנגדות, היה לנו רגע משבר-מכונן. כזה שבו סוף כל סוף הכל נאמר, וכל הקשיים שנצברו אצל הילדון שלנו בבטן יצאו החוצה. השאלה למה עלתה כמה פעמים, והתקווה שנשנה את החלטתנו לצערו לא התקבלה. המשפט שאני חזרתי עליו מולו בשיחה היתה, שאנחנו אוהבים אותו מאוד ואנחנו עושים ונעשה כל מה שאפשר בכדי שהמעבר הזה יהיה כמה שיותר נעים. אבל הוא צריך להבין שאנחנו לא מוותרים עליו בשום שלב, וכחלק מהמשפחה הוא נוסע.
לאורך כל התקופה היו לנו שיחות קטנות כשעדי הרגיש מספיק בנוח להעלות חששות, ויחד חשבנו איך נתמודד איתן. חשש מחוסר הצלחה ליצור חברויות חדשות, מכך שלא יבינו אותו, מחוסר היכולת לתקשר בשפה זרה ומכך שהוא צריך לבנות קשרים מהתחלה ולאבד את כל מה שכבר השיג והחברויות שכל כך משמעותיות לו. אפילו היינו צריכים לוודא שמוכרים כאן LEGO.


לשתף
בחודשיים האחרונים לפני הנסיעה הורגשה תכונה רבה. הבית נארז וכל פריט שנשלח באניה נבחר בקפידה. הילדים היו שותפים מלאים לכל משחק שנכנס לארגז והשתתפו בהפנינג חודש המכירות שקיימנו בבית. אנחנו מכרנו את הרהיטים והציוד הכללי והילדים ערכו דוכנים עם משחקים וצעצועים שהוחלט להשאיר מאחור. את הכסף ש"הרוויחו" שמרנו והוא ליווה אותנו לשדה התעופה שם המרנו אותו לדולר ניו זילנדי ועדי קיבל שיעור על ערך הכסף וההבדלים בין כסף ממדינות שונות בעולם.
כיוון שאת החודש האחרון בארץ בילנו בחיק המשפחות, כבר "על המזוודות" הילדים בחרו לעצמם משחקים שליוו אותנו עד המפגש המחודש עם הציוד שנשלח בארגז. וידאנו שלכל אחד בובה אחת לפחות שנמצאת איתם (גם אם בדרך כלל הם לא משתמשים בה) והם ארזו את המשחקים שלהם וכך ידעו בדיוק מה נכנס לארגז.

להיפרד
תהליך הפרידה היה הדרגתי והיה מורכב מפרידות מאנשים ופרידה מהבית. כששנת הלימודים נגמרה הילדים נפרדו מחלק מקבוצת החברים שליוותה אותם מחוץ למושב (בכיתה א' ובגן של זיו). לקחנו את הילדים לפסקי זמן מהמושב ומהבית שהחל להתרוקן מציוד ורהיטים והם שהו בצפון אצל הסבים, שקיבלו זמן איכות יקר ערך. את הבית במושב עזבנו חודש לפני הטיסה, ולילדים היתה הזדמנות לישון בו יחד איתנו בלילה האחרון. ויחד עברנו צפונה לבלות עם המשפחות את החודש האחרון בארץ.
הסידור הזה התאים לנו מאוד כי לא רצינו להכניס את הילדים למסגרות חדשות בתחילת שנת הלימודים כדי לא לייצר עוד עומס והסתגלויות. אחרי הכל בחודש אחד היו שלושה חגים ובמוצאי החג השלישי טסנו.
ביום האחרון שלנו במושב הזמנו את כל החברים של הילדים למסיבת פרידה חגיגית ושמחה. ביקשנו מכל החברים להכין ברכות או מכתבים ולצרף תמונה שלהם כדי שאם נתגעגע נוכל להסתכל עליהם ולראות את האיחולים שלהם. ואני חושבת שזו אחת המתנות הנדירות והיפות ביותר שיהיו לנו.
נסענו מתרגשים לבלות חודש של חגים בצפון יחד עם המשפחות והחברים הצפוניים. המרחק מהמושב הצריך הסתגלות, אבל התנסנו לראשונה במרחק מהסביבה המוכרת והשגרתית. זכינו בזמן איכותי ונפלא עם המשפחות וחיזקנו את הקשרים של הילדים עם בני הדודים שלהם.




בשבוע שלפני הנסיעה - לאחר חופשה ארוכה בת שלושה שבועות בצפון אצל המשפחות, עדי נפרד מהגישה שלו והודיע לנו רשמית שמעכשיו הוא מפסיק להתנגד ומתחיל לשתף פעולה באופן מלא. הוא הספיק לקחת חלק בפרידות מהמשפחה ועם האריזות האחרונות. הוא הצטרף בשמחה לנסיעה לשדה התעופה, והתרגש מאוד מהטיסות והנחיתה בבנגקוק ואחר כך באוקלנד ובוולינגטון.

יום הטיסה הגיע. זהו יום מתוח ומורט עצבים, במיוחד כשהטיסה יוצאת רק בלילה. החלטנו שלא נבלה את כל היום בהמתנה בצפון ונחסוך גם את הנסיעה הארוכה במוצאי החג, ולכן נתחיל להתקדם למרכז כבר בצהריים. אחרי ארוחת בוקר ומפגש אחרון של חיבוקים ונשיקות נסענו לקפה אחרון במושב. הזמנו את החברים שוב לומר שלום, הילדים שיחקו שוב עם החברים במגרש ובטרמפולינה, ואחרי מקלחות קצרות יצאנו לשדה התעופה. את כל הפרידות השארנו מאחור, והגענו לשדה רק אנחנו. הבכי נשאר בעין עירון והנסיעה הספיקה כדי לקחת אויר ולאסוף את עצמנו כדי להתחיל ברגל ימין את החוויה החדשה שלנו.


אחרי פחות משבוע ועוד לפני שהגענו הביתה הוא אמר את המשפט הכי משמח ששמעתי בקשר לנסיעה כולה: "אמא, אני שמח שעברנו לניו זילנד, הלוואי שנהיה ככה תמיד".
עכשיו אפשר לנשום. 

יום שני, 23 בנובמבר 2015

לזכור או לשמור

פוסט ענייני על כל המסמכים והאישורים שצריך להשיג ומתי כדאי לעשות מה כדי שהכל יהיה בתוקף. אני אעדכן אותו עם הלינקים והקישורים ובינתיים שיהיה כאן זמין

1. IELTS
כיוון שלוקח לפחות חודש חדשיים לפחות להירשם, להיבחן ולקבל תוצאות, ובלי תוצאת "עובר" של המבחן אף אחד לא יכול להתחיל לדבר איתכם (לא בשביל עבודה ולא בשביל להגיש את ה EOI) אז זה השלב הראשון שצריך לעשות.
ההרשמה באתר של IELTS. בהצלחה במבחן.
הלינק לרישום למבחן: (בקרוב)
זמינות: כל שלושה חודשים בישראל. אפשר להיבחן גם בחו"ל
זמן משוער: 45 ימים לקבלת האישור בדואר. התוצאות מפורסמות קודם לכן באתר.
טיפ: את הפתק הקטן שמקבלים בבחינה עם מספר הנבחן, תשמרו בתוך הדרכון כי כך תוכלו לראות את התוצאות באתר

2. איסוף מסמכים לאישור תארים אקדמאים
נכון שאין לזה תוקף, אבל זה לוקח זמן. יתרה מכך - את הכל צריך לתרגם במשרד תרגומים, ולקחת לעו"ד נוטריון לחתימה.
אז במקביל למה שאתם בודקים באתר ההגירה - תתחילו לאסוף את כל המסמכים הרלוונטים ללימודים שלכם - תעודות, הסמכות, סילבוסים וכל מה שרק תוכלו לחשוב עליו.
כמה זמן לתרגום מסמכים: לקח לנו שבועיים עם כל המסמכים שהיו לנו
כמה זמן לחתימה נוטריונית: שבוע אם מאורגנים ועושים הכל בפעם אחת, ועוד שבוע למסמך ששכחתם להביא עם כל השאר
מתי: ברגע שהכנתם לעצמכם רשימה של כל המסמכים והשגתם אותם. אל תעשו את זה בכמה פעמים כי זה יוצא יותר יקר.  

3. אישור תואר אקדמי בניו זילנד
אני למדתי תואר שאינו מוכר אוטומטית בנ"ז, אבל הוא מקצוע נדרש ולכן ניתן לקבל עבורו נקודות זכות לויזה. ולכן בשביל לקבל עבורו נקודות היינו צריכים לקבל הכרה עליו מהגוף הרלוונטי שנקרא NZQA. תקליקו על הלינק לפרטים
אחרי הערכה שעולה קצת, יש תוצאה ראשונית איתה אפשר להגיש את הEOI, התוצאה מתקבלת בערך לאחר חודש. במידה ונשלפים מה Pool, צריך לעשות את ההערכה המלאה שעולה כבר יותר, ועם זה אפשר להגיש את הITA.
לשמחתי גל קיבל הצעת עבודה ולא נדרשנו להשתמש בזה בסוף, והוצאנו רק את האישור על ההערכה הראשונית.
זה לא יפריע לי לעסוק במקצוע שלי כנראה אם אחליט על כך, וגם אם כן אצטרך לעשות את האישור זה לא יהיה חלק מהגשת הבקשות לויזה.
מתי: רק אם אתם בטוחים שאתם צריכים את זה. איך יודעים אם צריך? זה כתוב באתר של ההגירה בתוך ה EOI.

4. תרגומים וחתימה נוטריונית
תרגום מסמכים כמו תעודת נישואין, תעודות שחרור מצה"ל ועוד רבות וטובות אותן צריך לטובת הויזות השונות. אז אחרי שחיפשתם בארון אצל ההורים בבית ומצאתם את תעודת הלידה שלכם, ושל הילדים (או שהוצאתם חדשות באתר משרד הפנים), מצאתם את תעודת הנישואין שלכם ואת כל שאר המסמכים הנדרשים תסרקו אותם למחשב הביתי ותכינו תיקייה. שימו לב שזה לא נחתך באמצע או בקצה כי כל מילה שרשומה על הדף מתורגמת.
התרגומיים: שלחנו במייל, עבדנו עם שני משרדי תרגום כי לא היינו מרוצים מהראשון עליו קיבלנו המלצה. לקח לנו בערך שבוע לקבל את הכל חזרה. אחרי תיקונים שלנו והערות ושינויים נדרשים.
החתימה הנוטריונית: צריך להגיע עם התרגום והמקור. לוקח עוד כמה ימים בודדים וזה מוכן. לא לשכוח לבקש יותר מעותק אחד (שניים זה סבבה) יותר כסף עכשיו ופחות טרחה בעתיד אם משהו יחסר. אחרי הכל זה נוסע בדואר לכל מני מקומות מעניינים.
מתי: אחרי שעברתם פעם אחת בצורה יסודית על כל המסמך של ה EOI ורשמתם לעצמכם את כל המסמכים שאתם צריכים.

4. אישור רישום פלילי מהמשטרה
זהו מסמך של משרד החוץ, אותו מבקשים באופן אישי עם הצגת ת"ז במשטרה (כל תחנת משטרה) והוא נשלח תוך כשבועיים למשרד רשמי כלשהו. אני גיליתי שהכי טוב לבקש שישלחו אותו לקונסולית הכבוד של נ"ז בתל אביב. יש שם בחורה מקסימה שהתקשרה להגיד שהממסכים שלנו הגיעו ונבוא לקחת (אל תשכחו לקחת איתכם דרכון).
תשלום: אנחנו שילמנו דרך האינטרנט את העמלה המצויינת באתר של המשטרה בסך של כ-35 ש"ח עבור כל מסמך כזה, לפני שניגשנו להוציא את האישור. השוטר החביב שטיפל בעניין עבורנו אמר שכיוון שזה לא נשלח למשרד בחו"ל אין צורך בתשלום. שווה לנסות.
מתי: חודשיים בערך לפני הגשת הויזה
איפה: בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריך

5. בדיקות רפואיות
את הבדיקות הרפואיות שמרנו ממש לסוף. בעיקר מהסיבה שהתוקף שלהן פג אחרי חצי שנה.
הבדיקות הרפואיות מתנהלות אצל רופא המוכר ע"י רשויות ההגירה הנ"ז. קבענו פגישה לכל המשפחה ובילינו הרבה מאוד שעות אצלו ואחר כך במכון הרנטגן ובמעבדה לביצוע בדיקות דם ושתן. לא חוויה בכלל. אבל לאחרונה קראתי (בקבוצת פייסבוק שהוזכרה כאן) שיש אפשרות לפנות למשרד ההגירה ולהתלונן על הסכום שהרופא גובה ואולי לבצע חלק מהבדיקות במרפאה רגילה. חפשו את הדיון בעניין ואולי תצליחו לחסוך כמה אלפי שקלים.
מתי: לוקח בערך שבועיים לקבל את התשובות של הבדיקות, ובהנחה שכולם בריאים שווה לעשות את התהליך הזה כחודש לפני הגשת הבקשה לויזה 
איפה: כנראה בתל-אביב אלא אם כן הצלחתם לקבל אישור לעשות את הבדיקות במרפאה

6. הוכחת זוגיות
אז צריך להוכיח שאנחנו זוג (18 שנים אם שאלתם את עצמכם) ולהביא הוכחות לכך שאנחנו מנהלים משק בית משותף ושהעובדה שאנחנו רוצים לעבור יחד לניו זילנד היא לא בשביל שאני ארוץ להתגרש מיד אחרי שאקבל ויזה קבועה. אז מצאנו מכתבים באנגלית, מיילים ששנינו מכותבים עליהם עוד מהטיול שלנו לפני 8 שנים, ברכות באנגלית שקיבלנו מחברים לעבודה על לידת הילדים, וגם קבלות ששנינו רשומים עליהן, הוכחות לנסיעות וטיולים בחו"ל יחד (כמו סקי או סופ"שים) חשבון בנק משותף, חוזה שכירות או קניה של בית. העניין שהכל צריך להיות באנגלית (או מתורגם וחתום ע"י נוטריון - יותר יקר) ולכן כדאי כבר עכשיו להזמין כמהדברים באינטרנט עם הכתובת והשמות של שניכם באנגלית, לבדוק אם יש נוסח דומה לחוזה השכירות שלכם באנגלית ולהחתים את בעל הבית ולמצוא כל דרך שנראית לכם מתאימה. אה - ותמונות משפחתיות. כאלו שמראות אתכם בתקופות שונות של החיים, עם הילדים או בלי, באירועים משפחתיים וגם סתם בטבע.
מתי: למה לא עכשיו? אפילו אם תעברו רק בעוד שנה

6. הגשת ה EOI
אם בחרתם להגיש בקשה לויזת עבודה, לפני הבקשה לויזת תושבות אני ממליצה לא להתעכב מדיי, וברגע שכל המסמכים
חזרו אליכם עם אישור הויזה, תשלחו את הטופס האלקטרוני.
בכל מקרה תתחילו לעבוד עליו במקביל לטפסים של הויזה כי שם תמצאו את כל הדברים שתצטרכו גם בשביל הויזה. ברגע שיש עדכון אתם יכולים לחזור ולעדכן וגם לבדוק את מצב הנקודות שלכם. אצלנו הוא ישב וחיכה ושלחנו אותו ברגע ששלחנו את המסמכים של הויזה. ידענו שמרגע שניבחר ב Pool (אם יש מעל 140 נק' זה לוקח בין שבועיים לחודש) יש 4 חודשים לארגן מחדש את כל המסמכים שהוגשו לויזה. יצאנו מהארץ עם כל המסמכים מוכנים להגשת הITA ואותם שלחנו אחרי שהגענו לניו זילנד לסניף המקומי במקום ללונדון. אגב, זה יצא הרבה יותר זול ומהיר. ועכשיו אנחנו ממתינים שיחזרו אלינו תוך חצי שנה בערך...
מתי להתחיל: אחרי שנרשמים לIELTS
מתי להגיש: ברגע ששולחים את הבקשה לויזת עבודה, או כחודש וחצי לפני שעולים על המטוס לנ"ז 

ואם פעם ייצא לכם להיתקל בבחורה צעירה שמתבאסת מכך שהיא פקידה בצה"ל תספרו לה עליי, ותגידו לה שבזכות זה מצאתי את העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא כמזכירה, והגעתי עד הלום לכתיבת הרשימה המסודרת הזו. #עבודתיכאןהושלמה






מסלול מקוצר בדרך לניו זילנד

אז ההחלטה התקבלה, אבל מה עכשיו?

אנחנו עברנו מסלול דיי ארוך, בשביל להבין שאפשר לעבור מסלול קצת יותר מקוצר. לקחנו בחשבון תהליך שיימשך בין שנה וחצי לשנתיים, אבל מהרגע שהבנו איך נכון לעשות את הדברים לקח לנו חצי שנה ונחתנו בניו זילנד.

Mt. Cook 2007
וככה זה התחיל -
כיוון שלא היה לי מושג איפה מתחילים, פניתי למקום החביב עליי - קבוצת ה"שוות" המקומית בפייסבוק. אם אתם לא יודעים מה זה, חפשו כאן בלינק קהילת השוות
לחיפוש בקבוצת פייסבוק יש יתרון (במיוחד אם זו קבוצה של 7,000 נשים), כי קרוב לוודאי שתימצא תשובה ואפילו מהר, אבל יש גם חיסרון  רציני כי זה גלוי וחשוף ואי אפשר לדעת לאן האינפורמציה תתגלגל ובאיזו מהירות.
בקיצור אספר שהחצי עוד לא הפנים שאנחנו בתהליך מעבר ליעד חלומותינו, והוא כבר שמע על זה שאנחנו עוברים מחברה בגן השעשועים...

מסתבר שלא הרבה אנשים בדקו את האפשרות להגר לניו זילנד, אבל מצאתי אחת שחשבה על זה קצת לפניי. ההמלצה השווה שלה היתה לפנות למשרד שעוסק בהגירה ונמצא ברמת גן. אז קבעתי לנו פגישה ברמת גן, עם עורכת דין מקסימה עם מבטא אנגלוסקסי שישר גורם להרגיש יותר קרובים ליעד.
כאן המקום לציין שיועץ הגירה או סוכן הגירה זה עסק לא זול אבל מאוד נוח. מישהו שמבין את התהליכים ומכיר את המערכת מארגן עבורך את כל הניירת ומלווה אותך בכל התהליך, ככה שנשאר רק לארוז את החפצים והילדים ולעלות על מטוס (או שלפחות ככה זה מרגיש למי שבסופו של דבר לא בחרה בדרך הזו).
* הערה חשובה מאוד: לניו זילנד יש סוכני הגירה מורשים ואותם אפשר למצוא באתר ההגירה הניו זילנדי. זוהי עברה על החוק לתת ייעוץ או עזרה אם אינך סוכן מורשה. ובשורה התחתונה - זה עשוי לפגוע דווקא במי שמתכוון לעבור ולא במי שמייעץ או עוזר לכם.

בסוף הפגישה יצאנו עם הרשימה החשובה שהיא ה"תהליך" והיא היתה קריאת הכיוון שלנו. לכל אורך הדרך בדקנו שאנחנו עובדים במקביל לנקודות שבדף. גם יצאנו עם שורה תחתונה של עלויות משוערות שגרמו לנו לסחרחורת ושלחו אותנו הביתה לעשות חושבים. מדובר בכמה עשרות אלפי שקלים עוד לפני שקונים את כרטיסי הטיסה ומתחילים לדמיין אם מעברים את הבית במכולה או לא. רק בשביל כל הפרוצדורות הפורמליות של הניירת.
המספרים המדוייקים פחות חשובים לענייננו, כי זו החלטה שכל אחד עושה לעצמו. בסוף הפגישה ההיא אנחנו נפרדנו מסכום של כמה מאות שקלים בעבור הייעוץ ועם הידיעה הברורה שאני יכולה לעשות את זה באותה יסודיות מול המחשב הביתי ולהעביר אותנו בנחת ליעד החדש ללא העמלות של סוכן שמטפל בנו. זה רק עניין של זמן שמשקיעים בתהליך.

היום אני יודעת להמליץ על צעד אחד קודם לפגישה עם יועץ (אחרי הכל זה לא מעט כסף) - ללכת לבדוק את אתר ההגירה הניו זילנדי. תכינו כוס תה מרגיעה, וכמה עוגיות טעימות ואחרי נשימה עמוקה תצללו פנימה.
באתר משרד ההגירה יש טונות של אינפורמציה, וזה מקור המידע הכי עדכני, ונכון שנמצא. ולמה זה? כי זה האתר הרשמי של ניו זילנד. באתר אפשר למצוא מידע על כל סוגי הויזות, על עבודה, על כל האזורים השונים של ניו זילנד ועל כל תהליך רלוונטי למעבר. וגולת הכותרת בשלב הזה - מחשבון נקודות.
המחשבון המהולל, אליו תחזרו בטח כמה פעמים, כדי להאמין שאתם בתוך המינימום או בשביל לבדוק איך ניתן לשפר את המצב כדי להוסיף נקודות, הוא כלי שימושי בשביל להתרגל למושגים בהם תשתמשו בתקופה הקרובה. אנחנו כמובן בחרנו באופציה של ויזה לעבודה (Work) ואם אתם רוצים לעבור על בסיס אחר פשוט תעקבו אחרי ההוראות. המינימום הנדרש כדי להגיש בקשה לויזה הוא 100 נק', אך עם זאת צריך מינימום של 140 נק' כדי להישלף מהמאגר (Pool). כמובן שאפשר להישלף גם עם פחות נקודות אך צריך הצעת עבודה פורמלית.

יש לכם כאב ראש או בחילה קלה - בשביל זה התה והעוגיות. האתר המקסים והאינפורמטיבי, על אף שהוא ברור וידידותי למשתמש עשה לי תחושת סחרחורת עם כל הקריאה באנגלית והמושגים שלא תמיד הבחנתי בהבדל בינהם ואיפה בדיוק לתייג אותנו בתוך שלל האפשרויות. תקראו, תנוחו תחזרו לזה שוב מחר ומחרתיים, אבל תקראו ותוודאו שאתם מבינים טוב הכל. וקחו עוגיה, אחרי הכל, אנחנו בדרך לניו זילנד!

ועכשיו אחרי שביליתם קצת באתר ההגירה, אתם מוכנים לקבלת פנים חמה ונעימה בקבוצה הכי רלוונטית בפייסבוק Shalom New Zealand. קבוצה מקסימה של ישראלים החיים בניו זילנד וישמחו לתת לכם קבלת פנים ישראלית מהממת וירטואלית או אמיתית, וגם לעזור לכל מי שהניע את התהליך למעבר לכאן. מהחוויה שלי בקבוצה זהו יש המון מידע וחוויות אישיות, אבל זה לא המקום לקבל מידע רשמי כי אף אחד מאיתנו לא סוכן הגירה. אבל לעומת זאת תמצאו שם תמונות שאנחנו משתפים, והרבה סיבות טובות לחייך או אפילו לשקול להצטרף אלינו כאן.
והנה תמונה מהפארק שבו מתקיים חוג האתלטיקה של הילדים.

Corbett Park, Oakura
כאן המקום לעצור רגע ולחסוך חצי שנה של דיבורים על מעבר...
בתהליך שאנחנו צעדנו לקראתו כל מי שדיברנו איתו, דיבר על ויזת תושב (Residency Visa) על בסיס עבודה נדרשת. זוהי ויזה המאפשרת תנאי חיים דומים מאוד לאזרחי המדינה, היא לא מוגבלת בזמן והיא אידאלית למי שרוצה להפוך ביום מן הימים לאזרח ניו זילנדי מן המניין. אבל - התהליך לקבלת הויזה הזו הוא ארוך מאוד. אחרי שמגישים את כל הטפסים, ונבחרים מתוך הpool ומגישים את הבקשה הרשמית (עוד אכתוב על זה פוסט מסודר) התהליך לקבלת האישור יכול להימשך כחצי שנה עד 9 חודשים. וככה תהליך מעבר נשמך בערך שנה וחצי. האישור הזה למעשה מבטיח שנוכל לעבור לגור בניו זילנד, אבל לא עוזר בשום כיוון למציאת פרנסה בניו זילנד (חוץ מהאישור לעבוד). ולכן ותודה למי שהפנה אותנו לבלוג המתאים (פרטים ממש כאן בהמשך הטקסט) - אנחנו עברנו למסלול קצת שונה והרבה יותר קצר (Work Visa).
בשביל לקבל ויזת עבודה - צריך הצעת עבודה. יש מצב שצריך להגיע לניו זילנד כדי למצוא כאן עבודה. זה מאוד תלוי בתחום העיסוק ובמידת הביקוש. במקרה שלנו יצרנו קשר עם מחברה שמתמחה בתחום העיסוק של החצי וסוכן ההשמה שלנו (שלשמחתי היה איכפתי, מקצועי ומרגיע או במילה אחת - מהמם!!!), קיבלנו הצעות ולאחר שנתנו את האו.קיי. שלנו לאחת מהן, עברנו ראיון בסקייפ, ושבועיים של המתנה מותחת עצבים קיבלנו הצעת עבודה. אני יכולה לספר על כל זה באריכות, אבל למזלי יש מי שעשה את זה קודם, והוא כזה כישרוני שאני ממש שמחה להפנות אותכם לבלוג שלו רופאים בניו זילנד. אני בטוחה שגם אם אתם לא רופאים תוכלו לקחת כמה טיפים מהתהליכים שהוא מפרט שם. אנחנו חייבים לו את קיצור תולדות הזמן במעבר שלנו. ובתכלס בקטע המקצועי זה כמעט אחד לאחד. אז אורי, אני מודה, מודה, מודה על זה שמצאנו אותך :-)

ובכל זאת - אי אפשר לחסוך מכם את ההמלצה היחידה שאני חושבת שצריך להקדיש לה קטע משלה - והיא עוסקת במבחן ה- IELTS.
מסתבר שבניו זילנד רוצים אותנו אבל רק אם אנחנו יודעים לתקשר באנגלית. אם איתרע מזלכם ואתם בני למעלה מ-16 צריך לעבור מבחן הקובע את רמת האנגלית שלכם כתנאי בסיסי לתהליך הויזה (לא רלוונטי כמובן לויזת תייר, אתם יכולים חופשי לבוא לבקר אותנו). יש שתי גרסאות למבחן - סטנדרטי ואקדמי. החצי החשוב זכה כמובן בגרסה הקשה כחלק מתנאי הויזה שלו (עם ציון מינימום ממש גבוה), ואני הסתפקתי בגרסה הסטנדרטית.
המבחן בודק את כישורי האנגלית בארבעה תחומים: כתיבה, קריאה, שמיעה ודיבור. לכל פרק ציון בין 1-9, והציון הסופי הוא ממוצע של 4 הפרקים. הוא נמשך עם הפסקות כארבע שעות, ואת הפרק של הראיון (דיבור) עושים ביום נפרד והוא נמשך כחצי שעה. ציון המינימום הנדרש לקבלת ויזה לניו זילנד הוא 6.5 וכמובן שיש יוצאים מן הכלל. יודעים מה - הכל כתוב באתר ההגירה (הנה עשיתי לכם חיפוש כאן). לפעמים יש אפשרות לעקוף את הבחינה הזו ולעבור מבחן מקצועי, אבל שמעתי שהוא יותר קשה, ובכל מקרה אם אתם משפחה כמונו אז גם בן הזוג צריך לעבור את המבחן, ואם יש ילדים מעל גיל 16 אז גם הם. אז בכל מקרה מישהו מתישהו יצטרך את המבחן הזה.
בעבורי, ה-IELTS היה אישור הרצינות שלנו למעבר. זוהי הוצאה כספית שלא חוזרת ואמנם מצד אחד זה לא סכום שאי אפשר לחיות איתו, אבל התוצאות של המבחן הזה תקפות לשנתיים כך שאם מהססים ולא נכנסים לתהליך לא בטוח שהוא יחזיק לכם מעמד למספיק זמן ואולי תצטרכו לעשות אותו שוב. היום המבחן עולה למעלה מאלף ש"ח לבחינה, כפול כל הנבחנים בבית כפול כמה פעמים (אם צריך). סוג של בדיקת רצינות עם עצמנו. המבחן הזה הוא מבחן של אוניברסיטת קיימבריג' והוא משמש מדינות נוספות כמו אוסטרליה וקנדה כמו גם גופים פרטיים שונים. את הבחינה בארץ מנהלת הקונסוליה הבריטית, והמבחן נערך אחת לשלושה חודשים!!! המלצה חמה - הזדרזו להירשם, מסתבר שיש מלא אנשים שעוברים לאוסטרליה וקנדה והם ממלאים את הרשימה ממש מהר. אם אתם רושמים את הבנזוג / בתזוג והם צריכים את הגרסה האקדמית, שימו לב שאתם רושמים אותם לגרסה הנכונה.
ודבר אחרון - תלמדו ותתרגלו בבית! זה לא מבחן להגיע אליו בלי הכנה מוקדמת! מצאנו (ברור שגל מצא) אתר נחמד לתרגול של המבחן, כולל Demo שממש נשמע כמו במבחן האמיתי. נסו ותהנו. וההמלצה הכי שווה מנסיוננו - תמצאו כבר עכשיו חברה טובה שהיא מורה מצויינת לאנגלית, אין לזה תחליף.

בפוסט נפרד שיעלה ממש כמה שיותר מהר אכתוב בקצרה כמה דברים שצריך לחשוב עליהם לפני שמוציאים כל מני אישורים שנדרשים לויזות, והם נוגעים בעיקר לעניין התוקף שלהם ומתי תצטרכו אותם. זה יהיה מן 'לזכור ולשמור'. אבל קודם כל אנחנו הולכים לחגוג יומולדת 40 לאיש המיוחד שלי. ממש היום! הראשון מביננו שחוגג יומולדת בניו זילנד, ועוד עגול שכזה.
אז גולי שלי, אם יום אחד תקרא את הבלוג שלי ותמצא את הפוסט הזה -  תדע שאני אוהבת אותך עד קצה העולם ומקווה להמשיך לצעוד איתך בכל השבילים שהחיים יובילו אותנו בהם. אתה אדם נפלא, טוב ומיוחד וכולנו זכינו שבחרת בנו. מזלטוב אהוב שלי!

ולסיכום מילה במאורית כי זה מה שאני מרגישה היום. כמה פשוט ויפה.

Aroha Everyone!

יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

כל ההתחלות...

או במילים אחרות למה ניו זילנד? ואיך הגעתי לכתוב בלוג

לפני שמונה שנים יצאנו לדרך, זוג צעיר אחרי חתונה, רגע לפני שנכנסים לשגרה של עבודה, משפחה ובית (מממ... הייתי צעירה ותמימה, אבל אופטימית). סוג של ירח דבש / טיול אחרי צבא שלא יצא לפועל / סיום לימודים ועוד שלל תירוצים. 
החצי כבר הספיק בעבר לטייל באפריקה וחשב על דרום אמריקה, אני רציתי יפן ובסוף סיכמנו על ניו זילנד. החלטה שהולידה חלום לא צפוי.


 Mt. Cook, 2007
שבוע לתוך שהותנו באי, ועוד לפני שממש יצאנו לתוך המרחבים הירוקים, בלי שדיברנו על כך קודם, גילינו בערב אחד שלשנינו עוברות מחשבות על "איך היה יכול להיות... אם היינו חיים כאן". ואם לקצר, התשובה שלנו אז לשאלה הזו היתה מאוד ברורה: "רחוק, רחוק מדיי".
רחוק מהמשפחות, רחוק מדיי מהסביבה שאנחנו מכירים, רחוק מהמציאות שבה גדלנו, ומהעקרונות עליהם התחנכנו (אין לי ארץ אחרת וכו') ורחוק מאבא ואמא.

ולמרות ההבנה הזו, התלהבנו מהמחשבה על אפשרות לחיות במקום הזה, עם הרגלי המיחזור הנהוגים בבתים וההתגייסות של המערכת העירונית למטרה הזו. נדהמנו מכך שאין פחים בטבע ובקושי בפארקים, ולמרות זאת הכל נקי כל כך ואין עדויות למטיילים שעברו לפנינו. תוך כדי הטיול התאהבנו בתכנון והארגון של ה- DOC (מקביל בערך לחברה להגנת הטבע, עם הרבה יותר השפעה) ועד כמה הוא נוכח בכל מקום. בקיצור, התלהבתי מהאכפתיות של האנשים ושל המדינה לסביבה בה הם חיים והרגשתי טוב לקחת חלק בזה אפילו רק כתיירת.

Veronica Loop Track, Mt. Taranaki, 2007
אחרי חודשיים וחצי של ירוק בעיניים, הרעיון הרומנטי של חיים בגן העדן נכנס למגירה שנסגרה מעצמה עם חזרתנו בטיסת אלעל הביתה, וצלילתנו לחיי השגרה. חזרנו לעבודה וללימודים (אחד מאיתנו, וזו לא אני, בחר במקצוע עם חוזה ארוך טווח כסטודנט מן המניין), החלפנו בית או שניים, ובינתיים הגיעו גם הילדים בזה אחר זה במרווחים מדודים, ולמען האמת החלום שנרקם אי שם בחורף או בקיץ של 2007 תלוי באיזה צד של הכדור מסתכלים על זה, העלה אבק בתוך מגירה עלומה במעמקי מחשבתי.

האמת שלאורך השנים היו כמה נקודות קצה בחיי או חיינו, בשלבים שעמדנו לפני שינוי. זמנים כאלו הוציאו את הרעיון ממחשכים (ותודה לחברות האמת ששמעו אותי לא פעם אומרת שאנחנו "נעבור לניו זילנד בעוד שנה שנתיים" ולא צחקו עליי). אבל איכשהו אף פעם לא הצלחנו להביא את הרעיון לכדי מימוש, ואני התחלתי להאמין שחלומות נועדו כדי שאחלום עליהם, והחזרתי אותו למקומו ההגיוני.


והנה אנחנו בשמורת החולה, 2014
לפני קצת יותר משנה, הגעתי לעוד שלב כזה בחיי, שלב מכריע שאצלי תמיד מלווה בדמעות ואצל החצי השני שלי בהסכמה למה שאני מבקשת (בניסיון לעזור לי להפסיק לבכות). ומה שביקשתי זה לחיות במקום כמו ניו זילנד, שבו ארגיש שטוב לי לגדל את הילדים שלנו, לחנך אותם להיות האנשים שאני מאחלת להם שיהיו, ולחשוף אותם לערכים של חברה וסביבה כפי שהייתי מקווה שיהיו פעם גם אצלנו, ואולי, רק אולי לחיות ברווחה כלכלית, כזו שתאפשר לנו יום אחד לבחור איפה לבנות את ביתנו.
זה היה רגע קטן אחד שבו הבנו שעומדת בפנינו הזדמנות להגשים חלום, את ה-חלום, ושהפעם זה עכשיו או לעולם לא.

בראש התחילה להתרוצץ לי רשימה של כן עכשיו ולא עכשיו (האמת שבעיקר כן, ולא אחד):
  • עכשיו כי הילדים צעירים מספיק, ולא צעירים מדיי
  • כי אני בבית ויכולה להתגייס כולי למטרה הזו - חצי משרה לפחות עד שהילדים חוזרים מהמסגרות
  • כי אולי נצליח לצאת מהמצב הכלכלי שאנחנו תקועים בו (מה לעשות, הכלכלה בישראל לא ממש היתה לטובתנו)
  • כי אם נחליט לעבור מהמושב, כדי להצליח לבנות בית בארץ, ונשתקע במקום חדש, כנראה שלא נצא לחוויה הזו שתמיד רציתי - לחיות בחו"ל (מאז שהייתי ילדה חלמתי שההורים שלי ייקחו אותנו לחיות בחו"ל. הרעיון נולד כנראה עם חזרתה של משפחה מהקיבוץ משליחות באוסטרליה. כשהבנתי שמההורים שלי לא תבוא הגאולה, התגבשה אצלי החלטה שכשתהיה לי משפחה אני אעבור לחו"ל, אפילו לקצת. הייתי בטח בת 10...אבל לא שכחתי את זה אף פעם)
  • אבל אולי לא עכשיו - כי ההורים שלו והסבתות שלי לא נהיים צעירים, ואולי כדאי לחכות. (נאלצתי לשים את הטיעון הזה בצד ולהתגבר עליו בשביל להגיע להחלטה הסופית)

וכך מצאתי את עצמי מתחילה בתפקיד חדש - מתאמת פרוייקט מטעם עצמי להגשמת החלום. בהתחלה (חמש דקות בערך) עוד שמרתי על זה בסוד, אחר כך לא התאפקתי וגיליתי בסוד לחברות, ואחרי זמן קצר כבר שיתפתי את כל העולם, כי אני פשוט לא יכולה לחסוך מהאנשים שבחיי דבר כלכך מרגש. 

לאורך כל הדרך נשים חכמות אמרו לי שאני צריכה לכתוב על זה בלוג. גם בשביל היום שהן אולי יעברו את הדרך הזו עד אלינו, וגם בשביל שיום אחד אני אקרא את הדברים ואאמין שזה הסיפור שלי.
אז היום, שנה וחודשיים כמעט אחרי שעשינו את ההחלטה להגשים את החלום אני מתמודדת עם עולם חדש ולא שגרתי עבורי, עולם הכתיבה והבלוגים.
אני מקווה לרכז כאן את כל החוויות שליוו אותנו בתהליך ההגירה לניו זילנד. את השלבים שלא ידעתי שקיימים בתהליך המעבר. את התכנון -  שאצלנו בחלקו היה מאוד מתוכנן, ובחלקו קרה בספונטניות, בשני המקרים ההשפעות על כל החוויה הזו עלינו וגם על הנספחים (להלן שלושת הילדים) היו לטובה. את כל מה שלא כתוב באתר ההגירה, ושלא כתוב בשום מדריך, אבל חקוק אצלנו בכל אבן דרך של המסע.

אתם מוזמנים לקרוא, לשאול, לשתף ולעדכן. מבטיחה להתמיד עד שארגיש שלא נותר לי מה לומר, ושהמעבר שלנו הושלם. 

 Kia Ora Everyone