אחד הנושאים החשובים שליוו את כל התהליך שלנו כזוג במעבר לניו זילנד היה איך להעביר את שלושת המוסקיטרים שלנו. זהו תהליך מקביל עם פרמטרים נפרדים לחלוטין, שלידו הבירוקרטיה הניו זילנדית והישראלית גם יחד נראות ממש כמו משחק ילדים. סוג של פרוייקט בפני עצמו.
למי שלא מכיר את כל הפרטים יצאנו לדרך (לפני שנה) עם שלושה - עדי בן 6.5 בכיתה א' אור בת 5.5 וזיו בת שלוש.
אחרי שקיבלנו את ההחלטה שעוברים וכבר נכנסנו לעומק עם הבירורים והטפסים, התיישבנו יום אחד לספר לילדים. למה? כמובן כדי שלא ישמעו על זה מאחרים, אחרי הכל גרנו במקום קטן, ואנחנו מכירים את כולם ולרבים מהחברים יש לפחות ילד אחד בגיל של הילדים שלנו. אבל, בהחלט דחינו את זה כמה שניתן, בעיקר כי אין להם תפיסת זמן בשביל לקבל משהו שיתקיים בזמן ערטילאי כמו עוד שנה או שנתיים.
השיחה
חברה הציעה לי לעשות את השיתוף בשלבים. היא נתנה לי דוגמא שאמנם לקוחה מסיטואציה שונה לחלוטין בחיים (איך מספרים לילדים שההורים החליטו להתגרש), אבל השורה התחתונה היתה - הדרגתיות. לבנות להם את הסיפור עם שלבים, כל פעם לשתף אותם בעוד אינפורמציה רלוונטית ולא לשפוך את כל המידע בבת אחת. וגם אם ההחלטה כבר סופית, לחשוף אותם אליה כמו שהיא התקבלה - בשלבי חשיבה, בדיקה והחלטה. ולכן בארוחת ערב (עם אוכל שהילדים אוהבים כך שתהיה להם סבלנות ועיסוק נוסף בפה מלבד לדבר) סיפרנו להם על הטיול הנפלא שלנו לניו זילנד. הם כבר שמעו עליו בעבר, אבל לא הרבה. ושיתפנו אותם בכך שאנחנו רוצים לעבור לשם.
ואז הגיעה התגובה הראשונה - בכל זאת, ילד בן שש וחצי הוא טינאייג'ר בימנו: "אני נשאר כאן"
עכשיו, לי היה ברור שהוא לא נשאר, וגם לא ממש מחליט, אבל במסגרת העובדה שהוא עוד לא הפנים את זה נתנו לו להתבשל עם העניין. לצערי הא חזר אחרי כמה ימים עם הצעות שלא קידמו אותנו: אני אעבור לסבא וסבתא, או שאולי המשפחה של החבר הכי טוב תאמץ אותו, או שהוא פשוט ישאר עם הבית ששכרנו ומי שיבוא במקומנו יקבל גם אותו בעסקת החבילה.
אצל הבנות הדברים זרמו יותר על מי מנוחות. זיו - בהמלצת הגננת לא עסקנו בעניין כלל וכלל, ורק כשידענו על מועד עזיבה וכשבגן התחילו לדבר על המעברים לקראת שנה הבאה אז התחלנו לטפטף אינפורמציה. אור המתוקה שיתפה פעולה בהתלהבות שיתפה את הצוות בגן ואת הילדים וכמו שהיא, עשתה את הכל בנעימים. כשהיו לה שאלות היא שאלה ונותר לנו רק להיות עם היד על הדופק יחד עם הצוות בגן ולבדוק שיש לה מקום להביע חששות ולשתף בשמחה.
להתכונן
במקביל לקשר הרציף לאורך כל הזמן עם המורות והגננות שדאגו מאוד לעודד ולהאיר באופן חיובי את השינוי שעומד לחול בחייהם של הילדים, אנחנו השתדלנו לתת להם את כל הכלים שהיו ברשותנו שאמורים היו לעשות להם את המעבר יותר קל. ישבנו יחד וראינו תמונות של הטיול וככה הילדים נחשפו לדברים מיוחדים שיש בניו זילנד, כשכבר ידענו היכן נגור הראינו להם את הבית ואת האזור שבו הוא נמצא ולמעשה שיתפנו אותם בכל השלבים. ובנוסף -
שיעורי אנגלית - תמרי המדהימה הגיעה פעמיים בשבוע ללמד אותנו אנגלית. כל ילד קיבל את הזמן שלו, והם יכלו לבחור להצטרף גם לשיעורים של האחים האחרים. עדי רוב הזמן העדיף לוותר על השיעורים, אבל בסוף לא עמד מול הקסם של תמר, ובחודש האחרון גם קיבל חיזוק עם לימודי קריאה וכתיבה באנגלית. שלושתם הגיעו לכאן עם אוצר מילים בסיסי ומאוד שימושי.
אמנם מסביב כולם אמרו ועדיין אומרים לנו שהם ילמדו צ'יק צ'ק את השפה, אבל אני חייבת לומר שגם אם זה ייקח רק שלושה חודשים - כל יום הוא קשה ומאתגר.
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי מקפידה ללמד אותם בבית משפטים קצרים ופשוטים שיעזרו להם להתמודד לבד כמו "איך קוראים לך" "רוצה לשחק" "אפשר מים בבקשה" "אני צריך לשרותים" ו"אני מתגעגע לאבא".
כיתה א' - עדי שהתנגד כמעט עד השבוע האחרון לנסיעה לא סיפר בהתחלה בכיתה על התכניות. אבל לאחר שיחה שלנו עם המורה שלו, היא הציעה לו לספר במסגרת השיעור על המעבר המתוכנן. ובהמשך הציעה שעדי יכין מצגת לכיתה. אני חייבת לומר שזו היתה משימה מעשירה ומלמדת לכולנו. עדי הציג את מסלול הנסיעה שלנו, סיפר על ניו זילנד ועל הדברים שהוא מצא באינטרנט ועניינו אותו. לא דווקא על המקום שבו נגור. הוא עבר על תמונות וסרטונים שצילמנו לפני שמונה שנים בטיול וחיפש מפות שיראו את המרחק בין ישראל לניו זילנד. ערך חיפושים בגוגל לפי נושאים שעניינו אותו כמו "חיות בניו זילנד" או "הרים גבוהים". ביום שבו הוא הציג לכיתה אני הגעתי גם ולראות אותו מציג מול הכיתה, עונה לשאלות ומתרגש מהתגובות. החברים התנדבו כולם להיכנס למזוודה כדי לבוא איתו. וסיימנו עם עוגיות ANZQ (עוגיות שיבולת שועל אבל יש להם שם בנוזילנדית אז זרמנו) שהשאירו טעם מתוק לקראת הפרידה המתקרבת.
בבית היחס שלו לנסיעה נשאר כמו שהוא... מבאס. אבל לפחות הוא היה מצחיק. כשאנשים היו מגיבים לידיעה שאנחנו נוסעים והיו מציינים שזה ממש "חלום" הוא היה טורח לתקן ולומר שעבורו זה "סיוט", ואם מישהו אמר שהיה שמח לנסוע, עדי הציע את כרטיס הטיסה שלו כדי שיחליף אותו.
אחרי כמה שבועות של חוסר שיתוף פעולה על גבול ההתנגדות, היה לנו רגע משבר-מכונן. כזה שבו סוף כל סוף הכל נאמר, וכל הקשיים שנצברו אצל הילדון שלנו בבטן יצאו החוצה. השאלה למה עלתה כמה פעמים, והתקווה שנשנה את החלטתנו לצערו לא התקבלה. המשפט שאני חזרתי עליו מולו בשיחה היתה, שאנחנו אוהבים אותו מאוד ואנחנו עושים ונעשה כל מה שאפשר בכדי שהמעבר הזה יהיה כמה שיותר נעים. אבל הוא צריך להבין שאנחנו לא מוותרים עליו בשום שלב, וכחלק מהמשפחה הוא נוסע.
לאורך כל התקופה היו לנו שיחות קטנות כשעדי הרגיש מספיק בנוח להעלות חששות, ויחד חשבנו איך נתמודד איתן. חשש מחוסר הצלחה ליצור חברויות חדשות, מכך שלא יבינו אותו, מחוסר היכולת לתקשר בשפה זרה ומכך שהוא צריך לבנות קשרים מהתחלה ולאבד את כל מה שכבר השיג והחברויות שכל כך משמעותיות לו. אפילו היינו צריכים לוודא שמוכרים כאן LEGO.
לשתף
בחודשיים האחרונים לפני הנסיעה הורגשה תכונה רבה. הבית נארז וכל פריט שנשלח באניה נבחר בקפידה. הילדים היו שותפים מלאים לכל משחק שנכנס לארגז והשתתפו בהפנינג חודש המכירות שקיימנו בבית. אנחנו מכרנו את הרהיטים והציוד הכללי והילדים ערכו דוכנים עם משחקים וצעצועים שהוחלט להשאיר מאחור. את הכסף ש"הרוויחו" שמרנו והוא ליווה אותנו לשדה התעופה שם המרנו אותו לדולר ניו זילנדי ועדי קיבל שיעור על ערך הכסף וההבדלים בין כסף ממדינות שונות בעולם.
כיוון שאת החודש האחרון בארץ בילנו בחיק המשפחות, כבר "על המזוודות" הילדים בחרו לעצמם משחקים שליוו אותנו עד המפגש המחודש עם הציוד שנשלח בארגז. וידאנו שלכל אחד בובה אחת לפחות שנמצאת איתם (גם אם בדרך כלל הם לא משתמשים בה) והם ארזו את המשחקים שלהם וכך ידעו בדיוק מה נכנס לארגז.
להיפרד
תהליך הפרידה היה הדרגתי והיה מורכב מפרידות מאנשים ופרידה מהבית. כששנת הלימודים נגמרה הילדים נפרדו מחלק מקבוצת החברים שליוותה אותם מחוץ למושב (בכיתה א' ובגן של זיו). לקחנו את הילדים לפסקי זמן מהמושב ומהבית שהחל להתרוקן מציוד ורהיטים והם שהו בצפון אצל הסבים, שקיבלו זמן איכות יקר ערך. את הבית במושב עזבנו חודש לפני הטיסה, ולילדים היתה הזדמנות לישון בו יחד איתנו בלילה האחרון. ויחד עברנו צפונה לבלות עם המשפחות את החודש האחרון בארץ.
הסידור הזה התאים לנו מאוד כי לא רצינו להכניס את הילדים למסגרות חדשות בתחילת שנת הלימודים כדי לא לייצר עוד עומס והסתגלויות. אחרי הכל בחודש אחד היו שלושה חגים ובמוצאי החג השלישי טסנו.
ביום האחרון שלנו במושב הזמנו את כל החברים של הילדים למסיבת פרידה חגיגית ושמחה. ביקשנו מכל החברים להכין ברכות או מכתבים ולצרף תמונה שלהם כדי שאם נתגעגע נוכל להסתכל עליהם ולראות את האיחולים שלהם. ואני חושבת שזו אחת המתנות הנדירות והיפות ביותר שיהיו לנו.
נסענו מתרגשים לבלות חודש של חגים בצפון יחד עם המשפחות והחברים הצפוניים. המרחק מהמושב הצריך הסתגלות, אבל התנסנו לראשונה במרחק מהסביבה המוכרת והשגרתית. זכינו בזמן איכותי ונפלא עם המשפחות וחיזקנו את הקשרים של הילדים עם בני הדודים שלהם.
בשבוע שלפני הנסיעה - לאחר חופשה ארוכה בת שלושה שבועות בצפון אצל המשפחות, עדי נפרד מהגישה שלו והודיע לנו רשמית שמעכשיו הוא מפסיק להתנגד ומתחיל לשתף פעולה באופן מלא. הוא הספיק לקחת חלק בפרידות מהמשפחה ועם האריזות האחרונות. הוא הצטרף בשמחה לנסיעה לשדה התעופה, והתרגש מאוד מהטיסות והנחיתה בבנגקוק ואחר כך באוקלנד ובוולינגטון.
יום הטיסה הגיע. זהו יום מתוח ומורט עצבים, במיוחד כשהטיסה יוצאת רק בלילה. החלטנו שלא נבלה את כל היום בהמתנה בצפון ונחסוך גם את הנסיעה הארוכה במוצאי החג, ולכן נתחיל להתקדם למרכז כבר בצהריים. אחרי ארוחת בוקר ומפגש אחרון של חיבוקים ונשיקות נסענו לקפה אחרון במושב. הזמנו את החברים שוב לומר שלום, הילדים שיחקו שוב עם החברים במגרש ובטרמפולינה, ואחרי מקלחות קצרות יצאנו לשדה התעופה. את כל הפרידות השארנו מאחור, והגענו לשדה רק אנחנו. הבכי נשאר בעין עירון והנסיעה הספיקה כדי לקחת אויר ולאסוף את עצמנו כדי להתחיל ברגל ימין את החוויה החדשה שלנו.
אחרי פחות משבוע ועוד לפני שהגענו הביתה הוא אמר את המשפט הכי משמח ששמעתי בקשר לנסיעה כולה: "אמא, אני שמח שעברנו לניו זילנד, הלוואי שנהיה ככה תמיד".
עכשיו אפשר לנשום.
למי שלא מכיר את כל הפרטים יצאנו לדרך (לפני שנה) עם שלושה - עדי בן 6.5 בכיתה א' אור בת 5.5 וזיו בת שלוש.
אחרי שקיבלנו את ההחלטה שעוברים וכבר נכנסנו לעומק עם הבירורים והטפסים, התיישבנו יום אחד לספר לילדים. למה? כמובן כדי שלא ישמעו על זה מאחרים, אחרי הכל גרנו במקום קטן, ואנחנו מכירים את כולם ולרבים מהחברים יש לפחות ילד אחד בגיל של הילדים שלנו. אבל, בהחלט דחינו את זה כמה שניתן, בעיקר כי אין להם תפיסת זמן בשביל לקבל משהו שיתקיים בזמן ערטילאי כמו עוד שנה או שנתיים.
השיחה
חברה הציעה לי לעשות את השיתוף בשלבים. היא נתנה לי דוגמא שאמנם לקוחה מסיטואציה שונה לחלוטין בחיים (איך מספרים לילדים שההורים החליטו להתגרש), אבל השורה התחתונה היתה - הדרגתיות. לבנות להם את הסיפור עם שלבים, כל פעם לשתף אותם בעוד אינפורמציה רלוונטית ולא לשפוך את כל המידע בבת אחת. וגם אם ההחלטה כבר סופית, לחשוף אותם אליה כמו שהיא התקבלה - בשלבי חשיבה, בדיקה והחלטה. ולכן בארוחת ערב (עם אוכל שהילדים אוהבים כך שתהיה להם סבלנות ועיסוק נוסף בפה מלבד לדבר) סיפרנו להם על הטיול הנפלא שלנו לניו זילנד. הם כבר שמעו עליו בעבר, אבל לא הרבה. ושיתפנו אותם בכך שאנחנו רוצים לעבור לשם.
ואז הגיעה התגובה הראשונה - בכל זאת, ילד בן שש וחצי הוא טינאייג'ר בימנו: "אני נשאר כאן"
עכשיו, לי היה ברור שהוא לא נשאר, וגם לא ממש מחליט, אבל במסגרת העובדה שהוא עוד לא הפנים את זה נתנו לו להתבשל עם העניין. לצערי הא חזר אחרי כמה ימים עם הצעות שלא קידמו אותנו: אני אעבור לסבא וסבתא, או שאולי המשפחה של החבר הכי טוב תאמץ אותו, או שהוא פשוט ישאר עם הבית ששכרנו ומי שיבוא במקומנו יקבל גם אותו בעסקת החבילה.
אצל הבנות הדברים זרמו יותר על מי מנוחות. זיו - בהמלצת הגננת לא עסקנו בעניין כלל וכלל, ורק כשידענו על מועד עזיבה וכשבגן התחילו לדבר על המעברים לקראת שנה הבאה אז התחלנו לטפטף אינפורמציה. אור המתוקה שיתפה פעולה בהתלהבות שיתפה את הצוות בגן ואת הילדים וכמו שהיא, עשתה את הכל בנעימים. כשהיו לה שאלות היא שאלה ונותר לנו רק להיות עם היד על הדופק יחד עם הצוות בגן ולבדוק שיש לה מקום להביע חששות ולשתף בשמחה.
להתכונן
במקביל לקשר הרציף לאורך כל הזמן עם המורות והגננות שדאגו מאוד לעודד ולהאיר באופן חיובי את השינוי שעומד לחול בחייהם של הילדים, אנחנו השתדלנו לתת להם את כל הכלים שהיו ברשותנו שאמורים היו לעשות להם את המעבר יותר קל. ישבנו יחד וראינו תמונות של הטיול וככה הילדים נחשפו לדברים מיוחדים שיש בניו זילנד, כשכבר ידענו היכן נגור הראינו להם את הבית ואת האזור שבו הוא נמצא ולמעשה שיתפנו אותם בכל השלבים. ובנוסף -
שיעורי אנגלית - תמרי המדהימה הגיעה פעמיים בשבוע ללמד אותנו אנגלית. כל ילד קיבל את הזמן שלו, והם יכלו לבחור להצטרף גם לשיעורים של האחים האחרים. עדי רוב הזמן העדיף לוותר על השיעורים, אבל בסוף לא עמד מול הקסם של תמר, ובחודש האחרון גם קיבל חיזוק עם לימודי קריאה וכתיבה באנגלית. שלושתם הגיעו לכאן עם אוצר מילים בסיסי ומאוד שימושי.
אמנם מסביב כולם אמרו ועדיין אומרים לנו שהם ילמדו צ'יק צ'ק את השפה, אבל אני חייבת לומר שגם אם זה ייקח רק שלושה חודשים - כל יום הוא קשה ומאתגר.
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי מקפידה ללמד אותם בבית משפטים קצרים ופשוטים שיעזרו להם להתמודד לבד כמו "איך קוראים לך" "רוצה לשחק" "אפשר מים בבקשה" "אני צריך לשרותים" ו"אני מתגעגע לאבא".
כיתה א' - עדי שהתנגד כמעט עד השבוע האחרון לנסיעה לא סיפר בהתחלה בכיתה על התכניות. אבל לאחר שיחה שלנו עם המורה שלו, היא הציעה לו לספר במסגרת השיעור על המעבר המתוכנן. ובהמשך הציעה שעדי יכין מצגת לכיתה. אני חייבת לומר שזו היתה משימה מעשירה ומלמדת לכולנו. עדי הציג את מסלול הנסיעה שלנו, סיפר על ניו זילנד ועל הדברים שהוא מצא באינטרנט ועניינו אותו. לא דווקא על המקום שבו נגור. הוא עבר על תמונות וסרטונים שצילמנו לפני שמונה שנים בטיול וחיפש מפות שיראו את המרחק בין ישראל לניו זילנד. ערך חיפושים בגוגל לפי נושאים שעניינו אותו כמו "חיות בניו זילנד" או "הרים גבוהים". ביום שבו הוא הציג לכיתה אני הגעתי גם ולראות אותו מציג מול הכיתה, עונה לשאלות ומתרגש מהתגובות. החברים התנדבו כולם להיכנס למזוודה כדי לבוא איתו. וסיימנו עם עוגיות ANZQ (עוגיות שיבולת שועל אבל יש להם שם בנוזילנדית אז זרמנו) שהשאירו טעם מתוק לקראת הפרידה המתקרבת.
בבית היחס שלו לנסיעה נשאר כמו שהוא... מבאס. אבל לפחות הוא היה מצחיק. כשאנשים היו מגיבים לידיעה שאנחנו נוסעים והיו מציינים שזה ממש "חלום" הוא היה טורח לתקן ולומר שעבורו זה "סיוט", ואם מישהו אמר שהיה שמח לנסוע, עדי הציע את כרטיס הטיסה שלו כדי שיחליף אותו.
אחרי כמה שבועות של חוסר שיתוף פעולה על גבול ההתנגדות, היה לנו רגע משבר-מכונן. כזה שבו סוף כל סוף הכל נאמר, וכל הקשיים שנצברו אצל הילדון שלנו בבטן יצאו החוצה. השאלה למה עלתה כמה פעמים, והתקווה שנשנה את החלטתנו לצערו לא התקבלה. המשפט שאני חזרתי עליו מולו בשיחה היתה, שאנחנו אוהבים אותו מאוד ואנחנו עושים ונעשה כל מה שאפשר בכדי שהמעבר הזה יהיה כמה שיותר נעים. אבל הוא צריך להבין שאנחנו לא מוותרים עליו בשום שלב, וכחלק מהמשפחה הוא נוסע.
לאורך כל התקופה היו לנו שיחות קטנות כשעדי הרגיש מספיק בנוח להעלות חששות, ויחד חשבנו איך נתמודד איתן. חשש מחוסר הצלחה ליצור חברויות חדשות, מכך שלא יבינו אותו, מחוסר היכולת לתקשר בשפה זרה ומכך שהוא צריך לבנות קשרים מהתחלה ולאבד את כל מה שכבר השיג והחברויות שכל כך משמעותיות לו. אפילו היינו צריכים לוודא שמוכרים כאן LEGO.
לשתף
בחודשיים האחרונים לפני הנסיעה הורגשה תכונה רבה. הבית נארז וכל פריט שנשלח באניה נבחר בקפידה. הילדים היו שותפים מלאים לכל משחק שנכנס לארגז והשתתפו בהפנינג חודש המכירות שקיימנו בבית. אנחנו מכרנו את הרהיטים והציוד הכללי והילדים ערכו דוכנים עם משחקים וצעצועים שהוחלט להשאיר מאחור. את הכסף ש"הרוויחו" שמרנו והוא ליווה אותנו לשדה התעופה שם המרנו אותו לדולר ניו זילנדי ועדי קיבל שיעור על ערך הכסף וההבדלים בין כסף ממדינות שונות בעולם.
כיוון שאת החודש האחרון בארץ בילנו בחיק המשפחות, כבר "על המזוודות" הילדים בחרו לעצמם משחקים שליוו אותנו עד המפגש המחודש עם הציוד שנשלח בארגז. וידאנו שלכל אחד בובה אחת לפחות שנמצאת איתם (גם אם בדרך כלל הם לא משתמשים בה) והם ארזו את המשחקים שלהם וכך ידעו בדיוק מה נכנס לארגז.
להיפרד
תהליך הפרידה היה הדרגתי והיה מורכב מפרידות מאנשים ופרידה מהבית. כששנת הלימודים נגמרה הילדים נפרדו מחלק מקבוצת החברים שליוותה אותם מחוץ למושב (בכיתה א' ובגן של זיו). לקחנו את הילדים לפסקי זמן מהמושב ומהבית שהחל להתרוקן מציוד ורהיטים והם שהו בצפון אצל הסבים, שקיבלו זמן איכות יקר ערך. את הבית במושב עזבנו חודש לפני הטיסה, ולילדים היתה הזדמנות לישון בו יחד איתנו בלילה האחרון. ויחד עברנו צפונה לבלות עם המשפחות את החודש האחרון בארץ.
הסידור הזה התאים לנו מאוד כי לא רצינו להכניס את הילדים למסגרות חדשות בתחילת שנת הלימודים כדי לא לייצר עוד עומס והסתגלויות. אחרי הכל בחודש אחד היו שלושה חגים ובמוצאי החג השלישי טסנו.
ביום האחרון שלנו במושב הזמנו את כל החברים של הילדים למסיבת פרידה חגיגית ושמחה. ביקשנו מכל החברים להכין ברכות או מכתבים ולצרף תמונה שלהם כדי שאם נתגעגע נוכל להסתכל עליהם ולראות את האיחולים שלהם. ואני חושבת שזו אחת המתנות הנדירות והיפות ביותר שיהיו לנו.
נסענו מתרגשים לבלות חודש של חגים בצפון יחד עם המשפחות והחברים הצפוניים. המרחק מהמושב הצריך הסתגלות, אבל התנסנו לראשונה במרחק מהסביבה המוכרת והשגרתית. זכינו בזמן איכותי ונפלא עם המשפחות וחיזקנו את הקשרים של הילדים עם בני הדודים שלהם.
בשבוע שלפני הנסיעה - לאחר חופשה ארוכה בת שלושה שבועות בצפון אצל המשפחות, עדי נפרד מהגישה שלו והודיע לנו רשמית שמעכשיו הוא מפסיק להתנגד ומתחיל לשתף פעולה באופן מלא. הוא הספיק לקחת חלק בפרידות מהמשפחה ועם האריזות האחרונות. הוא הצטרף בשמחה לנסיעה לשדה התעופה, והתרגש מאוד מהטיסות והנחיתה בבנגקוק ואחר כך באוקלנד ובוולינגטון.
יום הטיסה הגיע. זהו יום מתוח ומורט עצבים, במיוחד כשהטיסה יוצאת רק בלילה. החלטנו שלא נבלה את כל היום בהמתנה בצפון ונחסוך גם את הנסיעה הארוכה במוצאי החג, ולכן נתחיל להתקדם למרכז כבר בצהריים. אחרי ארוחת בוקר ומפגש אחרון של חיבוקים ונשיקות נסענו לקפה אחרון במושב. הזמנו את החברים שוב לומר שלום, הילדים שיחקו שוב עם החברים במגרש ובטרמפולינה, ואחרי מקלחות קצרות יצאנו לשדה התעופה. את כל הפרידות השארנו מאחור, והגענו לשדה רק אנחנו. הבכי נשאר בעין עירון והנסיעה הספיקה כדי לקחת אויר ולאסוף את עצמנו כדי להתחיל ברגל ימין את החוויה החדשה שלנו.
עכשיו אפשר לנשום.