אני מתחילה בבקשה קצת אגואיסטית, אבל אתם רואים מעל הפוסט את השורה הריקה, ולידה כפתור submit? שם אתם יכולים לרשום את המייל שלכם כדי לקבל עידכון על כל פוסט חדש שאני מעלה. עכשיו, אם אתם חברים שלי, תירשמו (ואל תצפו תמיד לעידכון בפייס), ועל הדרך זה עשוי לעזור לאחרים למצוא את הבלוג יותר בקלות כשיעשו חיפוש בגוגל. בקיצור, אם נרשמתם עזרתם למישהו ומובטח לכם מקום בגן עדן (לפחות בזה שאני נמצאת בו)
בכל אופן, שבת שוב הגיעה, ונראה היה שזו הזדמנות לצאת קצת להכיר מקומות חדשים בסביבה. אחרי שטיילנו כבר כמה פעמים לכיוון הטאראנקי היפהפה, ולאחר כמה חודשים שלציפיה, הצלחנו להתארגן בזמן המתאים בשביל לנסוע לראות את אחד החופים המרשימים והיפים שנמצאים בתחומי המחוז שלנו. למה הזמן התאים? כי בשביל לטייל על החוף השקט הזה צריך לתזמן את זמני הגאות והשפל, ולהגיע סביב שיא השפל כדי להרוויח מקסימום זמן לצעוד בחוף הארוך והמסקרן הזה.
במרחק שעה נסיעה מהבית, הנוף המוכר מקבל איפיון מיוחד כשצבעי האדמה השחורים של הפעילות הוולקנית מתחלפים בגבעות גיר לבנות. כשמטיילים בחו"ל יש מן קטע כזה של ניסיון למצוא קווים מאפיינים שמזכירים את נופי הארץ, בכל מקרה - כאן זה קל (יחסית) למצוא את אותם קווי דימיון. הייחוד מתחבא אחרי שמחנים את הרכב, צועדים 10 צעדים במורד הדרך ומניחים את הרגליים על החול. כאן זה מתחיל:
 |
| לאורך הצוקים יש מפלים וזרמי מים שמשנים את הצבע של האדמה |
 |
| הצמחים מהגינה בבית. גאווה מקומית |
 |
| הדרך שמובילה אל החוף |
היה קשה להיפרד, באמת שלמרות ארבע שעות שחלפו החבר'ה לא מיצו את העניין, וזה כל כך משונה לדעת שאפשר לענות להם, "לא נורא, בעוד כמה זמן נוכל לחזור לכאן שוב, ואחר כך שוב..." לפחות זה שיכנע אותם.
עד הפעם הבאה