יום שלישי, 11 באפריל 2017

סיכום מאוחר לשנה הראשונה שלנו מעבר לאוקיינוס

סוגרים את הקיץ, אפריל 2017


כבר מלא מלא מלא זמן שלא ביקרתי כאן, ובינתיים המון קרה, ועוד יותר הרבה השתנה. 
אמנם אנחנו חיים בניו זילנד זמן קצר יחסית - שנה וחצי, אבל לעיתים זה מרגיש כאילו אנחנו כאן כבר הרבה יותר זמן. לרגעים מרגיש כאילו הזמן טס, וברגעים אחרים אני נזכרת בהתחלה וזה מרגיש כאילו הכל קרה ממש אתמול. ובכל זאת, אין ספק שהשנה וחצי האחרונות היו מלאות בשינויים מהותיים במשפחה הקטנה שלנו, והחיים כבר נראים אחרת. 

הפייסבוק שמזכיר לנו חוויות משנה שעברה, אפילו מחדד עוד יותר את קפיצת הגדילה שחווינו כאן. האנשים שסביבנו, החברים החדשים שהכרנו בזמן שחלף, והחברים שמלווים אותנו מיומנו הראשון כאן הם כבר חלק בלתי נפרד מתמהיל חיינו. פסטיבלים מגיעים שוב ללוח השנה המלא מאוד באירועים, חוויות מהימים הראשונים שלנו באי חוזרות שוב והפעם הילדים כבר מוכנים אליהם ומצפים להם. השינוי ניכר בכל פינה, באנגלית של הילדים, ובמבטא המקסים שלהם בעברית. אנחנו כבר לא החבר'ה החדשים בשכונה ואנשים פונים אלינו לקבל מידע על הכפר ועל הקליטה בו. מי היה מאמין...
אבל האמת היא שמעבר לכל זה עברו עלינו השנה שלושה אירועים מכוננים שהובילו אותנו לדרכים חדשות.

הראשונה לגדול ולפרוח היא זיוי שנפרדה כמו גדולה מהגן, והתחילה ללמוד בכיתה א' 
אני יכולה להלל ולשבח את הגן המקסים שלנו על גבי דפים רבים. היו לנו חוויות מקסימות ושנה וחצי נפלאות ומלמדות מאוד. זיו התחילה את יומה הראשון בגן עם מילון מקוצר מעברית לאנגלית שהכנתי למורות שלה, ובביישנות רבה היא ניסתה להכיר אותן, והן ניסו לדבר בעברית. בתחילה היא לא נפרדה ממני בכלל ואני התקבלתי בזרועות פתוחות ע"י הצוות המקסים שנתן לשתינו להתרגל למקום החדש בסבלנות רבה (ומדובר על כמה שבועות). עברו עוד כמה חודשים עד שהיא התחילה לנסות לבחון את האנגלית והתחילה לתקשר עם הצוות ועם הילדים שסביבה. הם מצידם התאהבו בה מההתחלה ותמיד היה בנמצא ילד או ילדה  או שניים או ארבעה שישמחו לשחק איתה... לפעמים היה קשה לבחור. במהלך השנה וחצי שלנו בגן זיו הפכה מאחת הבנות הצעירות לילדה הכי בוגרת בגן. החברים שסביבה הפכו לצעירים יותר ויותר ככל שיותר ילדים הפכו לבני חמש ועזבו את הגן. ביום ההולדת שלה עטויה גלימה מסורתית מאורית עליה מזכרות ושמות של כל החברים שכבר עברו לבית ספר, כולם סיכמו שהיא פשוט מאוד פופולארית בגן ולשמחתנו לפני המעבר לבית הספר היא כבר התנהלה בחופשיות מוחלטת, קישקשה באנגלית ונהנתה מכל החברים שליוו אותה ביום המיוחד שלה.


יום הולדת חמש בגן הוא מיוחד במינו כיוון שזהו היום האחרון שלנו בו. זיו קיבלה המון מתנות בינהן ספר שמסכם את כל התקופה שלה בגן, עם סיפורים ותמונות שהמורות שלה הכינו לאורך כל השנה. קיבלנו גם שתיל של עץ לשתול בגינת הבית שלנו, ולמרות שאין עוגת יומולדת בגן (מכל מני סיבות שסוכמו במשפט המתנצל - זה פחות נהוג אצלנו\, אבל אם את ממש מרגישה צורך אז תביאי) לא מוותרים על הכיף שבכיבוי נרות בתוך גביע פליי-דו (בצק משחק) מעשה ידיהן של הצוות והבעת משאלה. היא שרה עם כל החברים שירי יומולדת באנגלית ובמאורית, וקיבלה המון ברכות והזמנות לבקר אצל כולם בבתים.
ומה עכשיו? יום חדש נפתח, והקטנטונת שלנו צועדת עם התיק על הגב יחד עם עדי ואור לבית הספר. לשמחתנו הגדולה אבא שלי היה בביקור של חודש והוא ליווה אותנו ליום הראשון של בית הספר. ההתרגשות היתה גדולה מאוד, ומהיום הראשון נראה שהברווזונת הקטנה שוחה במים בקלילות. בבית הספר היא פגשה חברות שהיו איתה בגן ועזבו מעט לפניה בזמן חופשת הקיץ ובסוף השנה שעברה, והן התחילו ללמוד יחד בכיתה קטנה (מאוד) שמונה 7 תלמידים. נראה כאילו הן לא נפרדו מעולם, ובעיקר זה מרגיש שזיו נמצאת במקום שטוב לה בו. בית הספר מאוד מגונן ומעודד את הילדים הצעירים, ותלמידים מכיתות בוגרות באים לשחק איתם ולקרוא בכיתה. הם גם מלווים אותם למפגשים של כל בית הספר ולפעילויות מיוחדות. וכמובן שהכיף הכי גדול עבורה היא התחושה שהיא בוגרת ונמצאת יחד עם אור ועדי בבית הספר וחווה יחד איתם את המקום המקסים הזה. 

וולקאם נעם
לפני שנה, ממש לקראת היומולדת של עדי בישרנו לילדים שעומדת להיות תוספת למשפחה. כולם כססו ציפורניים עד הבדיקה בה התבשרנו שמדובר בתינוק (בשונה מתינוקת). עדי שמאז ומתמיד רצה אח קטן, אמר שזו מתנת היומולדת המושלמת. עברו עוד שבעה חדשים שלמים לפני שהמתנה הקטנה הגיעה הביתה, בלידה חווייתית כמו שרק ניו זילנד יכולה לספק. בדרך זיו בדקה אם יש סיכוי לקצר תהליכים ואולי אני יכולה פשוט להביא לה גור של חתול מהבטן שלי, אבל נראה שההמתנה היתה משתלמת במיוחד.
להיות בהריון זה מרגש תמיד, גם בפעם הרביעית, אבל להיות בהריון בניו זילנד הפך לי את הבטן לא מעט פעמים וגרם לי להרגיש טירונית בכל מה שקשור לחוויית שזכרתי מהארץ.



אומר בקיצור שהכל כאן יותר פשוט וזורם, אבל עבורי זה אולי זורם מדיי. הליווי המקצועי נעשה בבית ע"י מיילדת מוסמכת (שמגיעה בלי ציוד מתוחכם) ומסתמכת על ליווי מאוד מינימלי ולא פולשני או אינטנסיבי.

החוויה גרמה לי להבין שאני צריכה לסמוך מאוד על תחושות הבטן שלי, ולקבל את הגישה הזו או לפנות לרפואה פרטית וליווי הריון ע"י רופאה.


היום אני יכולה לספר בנחת שעל אף כמה לילות ללא שינה, ודאגה תמידית האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה "ללכת עם הזרם" זו היתה חוויה מלמדת והאחריות שלנו כהורים על העובר עוד לפני שנולד היתה גדולה יותר.
מצד שני, החוויה היתה הרבה יותר קרובה למציאות חיינו. הליווי ע"י המיילדת התקיימה בבית, בדרך כלל בשעות שגם הילדים בסביבה. הם שמעו יחד איתי את פעימות ליבו המהירות עם מכשיר דופלר, והמיילדת שלנו גם נתנה להם להקשיב ללב שלהם והסבירה להם על כל תהליך הבדיקה שעברתי.
בששת השבועות שלאחר הלידה זכינו לביקורים שבועיים, בהם היא הכירה את נעם, מדדה אותו ושקלה, ראתה איך הבית מתנהל יחד עם התוספת החדשה והדריכה גם את הילדים על התפתחות התינוק וענתה בסבלנות לכל השאלות שהיו להם.
אני חושבת שיצאנו עם סל חוויות לדרך החדשה שלנו, ונעם השתלב בחבורה הקטנה שלנו באופן הכי חלק ונעים שיכולנו לקוות לו.

בית
השינוי האחרון שאפשר לעדכן עליו קשור להגשמת חלום נוסף שלי (אני מניחה ש"שלנו" גם רלוונטי) ובחודש מרץ הפכנו לבעלים הגאים והנרגשים של בית בכפר. התהליך לקראת הרכישה היה מהיר ומרגש, כמו כל דבר משמעותי בחיים - במיוחד כשהוא קורה בפעם הראשונה, בטח ובטח כשהכל קורה אחרי לידה עם תינוק טרי, ביקור של סבא, וחופשת קיץ עמוסה עם הילדים.
ובכל זאת הצלחנו למצוא בית שמתאים לנו במידות ומעלה חיוך על שפתינו. עברנו לגור בו ממש לפני שבוע וחצי, ואנחנו מתחילים להתרגש מהמחשבה שכל דבר שעושים קורה בבית שלנו. הילדים צוברים כבר עכשיו חוויות שיכנסו לאלבום זכרונות הילדות, והם מתרגלים לסביבה החדשה. נפרדנו מהשכנים האהובים שלנו, והבטחנו להם ולנו שהמרחק נשאר מספיק קטן כדי שלא נוותר על הספונטניות במפגשים ועל ארוחות הערב המשותפות.
מחלון פינת האוכל רואים את השפיץ של ההר ואת הפינה של הים והכל טבול בהמון ירוק שמרחיב את הריאות, וגורם לי לפנטז על כוס קפה גדולה וחמה בבקרים של החורף שעומד להגיע.



במבט לאחור נראה שניו זילנד קיבלה אותנו בשמחה, טאראנקי חיבקה אותנו ונתנה לנו בית, ואואקורה אימצה אותנו לחיקה ונתנה לנו חברים שהם כמו משפחה.
זכינו לפתיחה מוצלחת לאחת החוויות המיוחדות ביותר שלנו, וכל מה שנותר לעשות הוא להמשיך להנות מההפתעות ומה שמזמנים לנו החיים בקצה השני של העולם.

  

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

Winter is Coming

פוסט בהמשכים, על העונה שהכי חששתי מפניה


יולי 2016 (הימים מתקצרים ואני וגל סיימנו לראות את העונה האחרונה של משחקי הכס ביחד עם כולם)
טוב זה היה מתבקש...
אפילו בווסטרוז נשלח עורב לבן שמבשר את בוא החורף באופן רשמי. וכאן, הדיון על "איזה חורף יהיה לנו השנה" הוא חלק מהשיחות היומיומיות. ההשוואות והספקולציות שמתחילות בחורף שעבר (שהיה ארוך וקר באופן קיצוני מהחורפים הרגילים), נמשכות בטיב הסתיו הנוכחי (שהיה חם וארוך ויבש לפי השיחות ברחוב, למרות שחודש מאי היה הגשום ביותר בשנים האחרונות). גם הקיץ האחרון היה ממש מושלם (הרבה יותר טוב מהקיץ שקדם לו שהיה גשום, לפחות מרבית ינואר), ובתכל'ס - הפוסט שלי מתחיל עם הקביעה החד משמעית של כל מי שמשוחח איתי, ויש לו וותק ארוך יותר בניו זילנד - הגענו בזמן ממש טוב!

אחד הדברים שחשבתי עליהם המון כשהתכוננו לנסיעה היה הזמן של הנחיתה מבחינת עונות השנה. חשבתי שהאידאל יהיה להגיע לקראת העונה החמה. זמן שאנשים מבלים בחוץ ולא מסתגרים בבית ליד התנור, דבר שעשוי להקשות עלינו להכיר אנשים חדשים. אז נראה לי שבעיקרון זה יצא לנו טוב, שהגענו לאביב. אבל אם להודות על האמת, למרות שבאופן רשמי החורף כאן אנשים לא ממש מסתגרים בבתים. 

"קצת גשם עוד לא הרג אף אחד" ו"את לא עשויה מסוכר" הם משפטים שאני שומעת בראש כל הזמן. הילדים שממשיכים להסתובב עם מכנסיים קצרים, ורגליים יחפות לא מצוננים יותר מהרגיל.
האמת שקשה להסביר את זה, אבל החורף פה שונה. אין כאן בוץ כמו בארץ, ז"א אם תצאו לטייל אז כן, אבל בין המדרכה לכביש יש דשא, והוא כנראה סופג את הכל. השמש שמפציעה אחרי כמה שעות של גשם מרוכז, בשילוב עם הרוחות מצליחות לייבש את הכבישים והמדרכות, בקצב שאפילו הראש שלי מסתחרר. ובעיקרון מזג האוויר פה גם הוא על סוג של אדרנלין. כן, אין ברירה אלא להודות שהקלישאה על "ארבע עונות ביום אחד" היא בהחלט מדוייקת.

אז מה עושים בחורף?
יש הרבה מאוד שעות של בית, זריחות מאוחרות (חושך גמור עד שבע לפחות, והזריחה עצמה סביב שבע וחצי) ושקיעות מוקדמות משאירים הרבה זמן בין 4 הקירות. מדי פעם יש גם איזו מערכת מזג אויר שמשלבת קור מאנטרטיקה, אבל אני נהנית כי זה מביא ריח של שלג, ותחושה של עיירת סקי.

הצטיידתי במשחקים חדשים. אין כאן הרבה משחקי קלפים כמו שנפוצים בארץ אבל יש משחקי הגיון וחשיבה כאלה מעץ. הילדים נפגשים עם חברים ולעיתים אני מתגברת על הפינוק החם של התנור (זה שבסלון או תנור האפיה החביב עליי שמשרה בנוסף לחום גם ריחות טובים) ויוצאים קצת למתוח שרירים ולחלץ עצמות בחוץ.
זה מדהים שאפשר לעמוד בחוץ, ולראות את הגשם אבל לא להרגיש אותו. להתחרדן מאיזו קרן שמש, ולראות את העננים שחולפים עם הגשם במרחק כמה מטרים ספורים מאיתנו. לילדים כמובן הגשם לא ממש מפריע, במיוחד אם היעד הוא משחק משותף בחוץ.
האתגר הוא בעיקר למצוא משחקים או פעילויות שמתאימות לשלושת הדרדסים יחד. מסקנות הביניים כוללות (גיל 4-8) משחק זיכרון, משחק קלפים מצויין שנקרא תפוס צורה (Catch a match) וכמה משחקי קופסא נוספים מסוג Truble ומחבואים הישראלי (של קודקוד נדמה לי).

עדי לומד פעם בשבוע שח-מט בבית הספר, וזה הפך להיות סוג של המשחק המועדף עליו עם גל. הוא שמח לשחק גם איתי כמובן (בגלל שהוא כבר מנצח אותי) וכמובן שאני פתאום שוב מבינה למה אני לא מתה על המשחק הזה (שונאת להפסיד). בכל מקרה הטרנד החדש תפס חזק, וגם אור וזיו כבר מתרגלות את סידור החיילים והתנועות של השחקנים השונים.
בביקור האחרון שלנו בספריה, עדי הזמין ספר שח (שני כבר...) כדי ללמוד טכניקות נוספות. בין לבין הוא גם יושב עם גל ולומד מסרטונים במחשב, ומשחק מול איזה תותחית על באיזו אפליקציה שיש לי מה ללמוד ממנה כנראה על תכנון מראש וסבלנות. איזה מזל שאני תמיד יכולה להשתמש במשפט, שהייתי חייבת לסיים את המשחק כדי ללכת להכין ארוחת ערב.

אור וזיו ממשיכות בחוג הריקוד שלהן, ומתכוננות במרץ למבחן השנתי (שכנראה לא נהיה בו בסופו של דבר בגלל הנסיעה המתוכננת לסקי) ואנחנו מתרגלות בבית את הריקודים. זו הזדמנות מעולה בשבילי לקחת חלק בפעילות שלהן, אנחנו שמות את המוזיקה במחשב ועושות את התנועות יחד. חוצמזה התחלנו גם חוג יוגה לילדים וזה כיף ששלושתם יחד באותו החוג. אני מתכננת לנסות לתרגל איתם גם בבית קצת יותר, זה יהיה טוב לכולנו. ופעם בשבוע אנחנו בחוג שחיה.
זה נשמע הרבה, אבל זה מאפשר לנו לעשות דברים יחד במקומות סגורים.

החוגים כאן הם למשך סמסטר (חודשיים וחצי בערך) והעלות שלהם נעה בין 60$ ל-120$ לילד לכל התקופה. ככה שגם אם בתקופה הקרובה אני אוציא יותר כסף, בעוד חודשיים אפשר להחליט שנרשמים לפחות דברים. ובכל מקרה, יש חוגים שלא מתקיימים לאורך כל השנה, כמו כדורגל, כדורסל, אתלטיקה וטניס. החוגים האלה הם עונתיים וילדים בוחרים למה להירשם, והדגש הוא על לימוד בסיסי והנאה מהספורט. בגיל בוגר יותר יש קבוצות שמשחקות לאורך כל השנה ואפשר להתעמק באחד התחומים באופן יותר מקצועי, אבל כרגע הילדים נהנים מחוויית הילדות של משחק עם חברים ולימוד העקרונות של הספורט והחוויה הקבוצתית או האישית שאפשר ללמוד ממנו.

אוגוסט 2016
החורף שאיחר השנה מתחיל לתת את אותותיו עם הרבה יותר שלג על ההר, הרבה גשם אצלנו והתחלת מחשבות על האביב (זה הסימן הכי טוב שהחורף כאן).
השבוע אתר הסקי על הטארנאקי נפתח בחלקו העליון, לגולשים מומחים בלבד, הירידה היא בתנאי אוף פיסט נראה לי. אנחנו סגרנו לנו כמה ימי חופשה (על חשבון לימודים, מי היה מאמין) בעוד שבועיים. וכולנו בהתרגשות!
אתר הסקי הגדול באי הצפוני נמצא באחת משמורת הטבע היפות ביותר - הטונגרירו. לשמחתי האתר נצא במרחק של 4 שעות נסיעה, אז למרות שאני לא אגלוש השנה בשל מצבי המתעגל, אני מקווה שהחוויה של הבנות בפעם הראשונה בסקי תהיה טובה.

רשמים מהסקי - תדמיינו חיוך מרוח מאוזן לאוזן, חזרנו לפני שבוע ולמרות שמאז תפס אותי צינון קשה, החיוך עדיין לא נמחק. היה נ-פ-ל-א!!! אפרט בפוסט נפרד בקרוב.




ראיתי היום שהאביב אמור להיות כבר כאן רשמית החל ממחר (1 לספטמבר), אז במסגרת הברכות לכל מי שחוזר מחר לבתי הספר בישראל, ברכות גם לנו שעברנו את החורף הראשון שלנו בניו זילנד כמו גדולים!

יום שני, 27 ביוני 2016

להתרגל לבתים של ניו זילנד

מדיי פעם אני מבינה כמה קשה להתחיל לכתוב, ומצד שני אם אני לא מתחילה אז רק נאספות עוד ועוד חוויות ותובנות ואז כבר יש כל כך הרבה שפשוט אני שוב דוחה ודוחה ולא כותבת. אז אחרי שני בתים שכורים, 6 בתים פתוחים, ולפני הצעה קונקרטית כלשהי לבית בגן העדן שלנו, הנה (באיחור אופנתי) הפוסט על בתים בניו זילנד.



התחלנו לחפש בתים בניו זילנד כבר מישראל.
התובנות: אפשר להסתכל הרבה זמן מראש, מרבית הסיכויים הם שגם לאחר ההלם הראשוני יהיה קשה מאוד למצוא משהו שתשמחו לחתום עליו מרחוק, ובסופו של דבר בתים רלוונטים יעלו בשלושת השבועות שלפני הטיסה.
הדרכים לחיפוש בית: מתחילים באינטרנט, מגלים עוד ועוד אתרים (הרשימה בהמשך) ואם אתם רציניים אז כדאי לנסות גם לפנות לסוכן נדל"ן. בשונה ממה שקורה בארץ - כאן הכל מתנהל באופן מאוד מסודר דרך משרדי תיווך. יש מקרים מעטים בהם הבתים שעומדים למכירה או השכרה מפורסמים באופן פרטי. בהשכרה זה כמעט ולא קורה, כי במרבת המקרים סוכן הנדל"ן שמטפל בחוזה השכירות גם מנהל את הנכס עבור הבעלים.

אז מתחילים בחיפוש
ועכשיו לרגע של הלם. הרבה בתים נראים במבט ראשון כמו קרוואנים שמושכרים בשטחים של המושבים, בנחלה של איזה חקלאי. או בית יביל מהסוג הפשוט והבסיסי ביותר. נשימה עמוקה - ככה נראים פה הבתים. בהרבה מקומות. גבס שמרגיש כמו קרטון, תקרות נמוכות, וריהוט של סבתות. המראות האלה היו לי קשים כשהיינו בארץ, עכשיו אני כנראה כבר התרגלתי, ואני זורמת עם זה יותר כי יש דברים אחרים על פיהם נמדד בית טוב כאן.
לטובת הגילוי הנאות, אני מציינת שוב שאין לי מושג מה קורה ואיך נראית אוקלנד (שהיא יעד פופולארי למהגרים). מלבד פיקניק בפארק כחודש אחרי הנחיתה שלנו, לא הייתי בעיר. נדמה לי שיש שם ממש בניינים ואנשים גרים בדירות... בכל מקרה מה שאני כותבת עליו מתייחס לחיפוש הפרטי שלנו (אזור ניו פלימות')
אבל אל יאוש, יש גם בתים מהממים עשויים לבנים או קורות עץ, עם מראה כפרי כמו קוטג'ים באנגליה, ולמרות שהם לעיתים מעבר לתקציב, תמיד יש לאן לשאוף.
ובנוסף - לאוהבי הז'אנר יש בתים סופר מודרניים, מעוצבים בשחור ולבן, עם נגיעות של אפורים, כמו העיצובים שהיו פופולארים בארץ לפני 10 שנים בערך.

בכל מקרה, אחרי שגל סגר חוזה עבודה, בעצם היה אפשר להתחיל לחפש בית. בהתחלה חשבנו לחפש בתים לפי מקום העבודה של גל. כי הרי בסופו של דבר, סמכתי על עצמי מנסיון העבר שאם יש קירות אפשר לתת להם תחושה של בית. ולכן, כיוון שלא היינו מוגבלים בשרשראות שכבלנו אותנו למקום מסויים הרדיוס של החיפוש היה נרחב, בין שכונות שונות בעיר (כי זה 10 דק' נסיעה בלי פקקים ו12 דקות עם פקקים), לבין הישובים שמסביב.
ההמלצות של מרבית בעלי הנסיון, כלומר הישראלים שהיגרו לפנינו הצביעו על כך שהחיפוש מתחיל מבית הספר שבו אני רוצה שהילדים שלי ילמדו בו, ולפי זה בוחרים את השכונה שליד בית הספר. בתי הספר מוגבלים לאזורי רישום לפי שכונות המגורים הקרובות. כיוון שמרבית בתי הספר פה מדורגים גבוה (Decile 8-10) שוב היה לי משחק נחמד של אפשרויות. ואחרי הכל - תמיד אפשר לעבור שוב בית / בית ספר אם הדברים לא מסתדרים ממבט שני.

הדילמה הראשונה שעלתה היא מתי לשכור בית, והאם הגיוני לעשות את זה מרחוק. קודם כל - לא בטוח שמהצד הניו זילנדי מישהו יסגור איתך חוזה מרחוק. לנו שיחק המזל שהיתה לנו נציגה מקומית. האופציות האחרות שעמדו לרשותנו היו חלופות כמו השכרת חדרים במלון או יחידה במלון דירות (יקקקקקקררררר) וגם כנראה לא מתאים לנו כמשפחה עם ילדים שלא מורגלים להיות ממש בשקט ולא לרוץ במסדרון, יחידות משפחתיות ב-Holiday Parks שזו היתה אחת האופציות למגורים כשטיילנו (עם מטבח משותף ומקלחות ציבוריות) עם המסקנה שזה לא נוח במיוחד לטווח ארוך של כמה שבועות לפחות, במיוחד אחרי שגל יתחיל לעבוד וצריך להתארגן על בגדים כביסות וכו', התחלתי לבדוק חלופות באתרים כמו Airbnb ובמקבילה המקומית bookabach שם יש הצעות לפי יום או שבוע, אבל בפניה למפרסם אפשר לקבל הצעות אטרקטיביות הרבה יותר לתקופות של מעל חודש.
למעשה תוך כדי חיפוש בית לטווח ארוך, התחלתי לחפש גם בית לטווח קצר, שהדגש בו היה על מיקום אופציונלי לטווח ארוך וריהוט מלא (כדי שלא נצטרך להתעסק עם קניות בשבוע הראשון). ניסיתי לקבל תחושה והבנה על טווחי מחירים, סגנון הבניה והתכנון ומיקום של בתים אופציונלים. במקביל גם התחלתי לערוך רשימה של ציוד ראשוני וריהוט שנצטרך לקנות. התוצאה היתה בסוף כל חיפוש אינטרנטי כזה כמו סוג של כאב ראש. הפתרון של בית מרוהט קומפלט שחזר על עצמו בחלק מהחיפושים נראה כמו אופציה טובה.
דבר נוסף ששימח אותי וגיליתי בחיפושים זה שמדהים כמה הבתים פה גדולים. החדרים נדיבים בגודל, ושני ילדים יכולים בכיף לחלוק חדר ואפילו למצוא מקום לשחק על הרצפה בלי לעלות אחד על השני, יש חדר מגורים אחד לפחות, ובהרבה מקרים שניים (עדיין לא ברור לי למה בחיים המודרנים זה נדרש אבל נו שויין). מצד שני המטבחים נראים כאילו יצאו משנות הארבעים, עם דלפקי פורמייקה בצבע ירוק ווילונות בגוון סלמון שמשלימים את המראה... אבל יש לנו מטרה אחרת בראש כרגע, ולכן אם הצבע של המטבח נייטרלי באופן יחסי ואם מצליחים להתעלם מהעניין של הלינולאום כתחליף למרצפות אז אפשר להתרכז בדברים חשובים כמו שכונת המגורים, והאיכות של בית הספר.

בכל מקרה, הרעיון שעמד מאחורי החיפוש של בית מרוהט (כולל הוילונות) היה שבתים מרוהטים בנ"ז כוללים ה-כ-ל!!! החל מרהיטים גדולים כמו סלון ומיטות ושולחן אוכל, דרך מתקן ברביקיו, כלי מטבח לבישול ואפיה, ועד מצעים, מגבות וחומרי ניקוי.
כשהגענו לניו זילנד, אחרי 10 ימים בדרכים (באזור וולינגטון), כשאנחנו עדיין על מזוודות, נחסך מאיתנו הצורך לקנות או להשיג ריהוט בסיסי לבית כמו מזרנים, שמיכות וכל מה שקשור לשימוש בסיסי של אוכל, מקלחות ושינה. הרגשנו שנכנסנו לבית שאפשר להתחיל בו את היום ולסיים אותו בתחושה נוחה, ואחרי ביקור בסופר אפשר היה גם להתחיל לבשל כמו בני אדם.
לשמחתי, תוך כדי השיטוטים שלי ברשת יצא לי (נדמה לי שבהמלצת המנטורית המקומית שלי) להיכנס גם לאתרים של סוכני הנדל"ן המקומיים. שם נתקלתי לשמחתי בפרסום שלא עלה לאתרים המרכזיים, של בית בישוב קטן סמוך לניו פלימות' שמושכר עם ריהוט מלא לתקופה של חודשיים. תקופת השכירות הקצרה היתה מצוינת כי זה איפשר לנו להכיר קצת יותר טוב את הסביבה בלי להיכנס למחוייבות ארוכת טווח. הבית הזה לא פורסם באתרים הגדולים, ולכן אני ממש ממליצה לחפש באתרים של סוכני הנדל"ן המקומיים.
זכינו להגיע לישוב מקסים בשם אואקורה (Oakura) - כל דרך שבה תצליחו להגיד את השם הזה תתקבל בברכה, אתם יכולים לנסות במבטא מאורי או בעגה היותר אנגלית. אף אחד לא נראה לי יודע איך להגיד את זה נכון וכל משפחה מאמצת לעצמה את הגרסה הפרטית שלה. הישוב המקסים הזה נמצא על חוף האוקיינוס, במרחק של כרבע שעה מהעיר. יש כאן קהילה קטנה וחביבה של אנשים שרכשו כבר מזמן בית נופש ליד הים והבינו כמה כיף לגור כאן. בנוסף אליהם יש מהגרים רבים, במקרה גם לא מעט מתחום הרפואה שהגיעו מאירופה וארה"ב ועובדים בבית החולים המקומי. מה שנקרא - הסתדרנו.
לשמחתי אחרי שמצאתי את הבית הזה, איה המקסימה ערכה בו ביקור ראשוני ובדקה אם הוא ראוי למגורים, עם זוית הראיה והידע המקדים ששמור למקומיים. עם האו.קיי. שלה התקדמנו מול סוכנת הנדל"ן לחתימה. יש לציין שבדרך כלל עשוי להתעורר קושי במעמד השכרת הבית הראשון. נהוג לקבל המלצות על הדיירים מבעלי דירה קודמים, או מערבים ליכולות הכלכליות של השוכר ואת זה בדרך כלל אין בפעם הראשונה ששוכרים דירה. איה ויריב היו מליצי יושר שלנו, ובנוסף עליהם מקום העבודה של גל נתן לנו גב ותמיכה וכך יצאנו לדרך בקלות יחסית. שווה להצטייד בכל מקרה במכתב באנגלית מבעלי בית קודמים, אפילו מאלה מישראל. יש לזה כאן חשיבות מכרעת.

הבית החדש שלנו הוא של של ליז וקווין והוא צופה אל הים. המראה המדהים הזה קיבל את פנינו כשהגענו אחרי הצהרים ביום רביעי בסופה של נסיעה ארוכה, מתישה ומלאת ציפיות מוולינגטון. ליז עוד עמלה על ניקיון של הבית שלא היו בו דיירים כבר כמה חודשים, מקרה אבוד... אבל היא סידרה ארונות ונתנה תחושה שאכפת לה. רובין סוכנת הנדל"ן איתה היינו בקשר קיבלה את פנינו בדלת והציעה שנוריד נעלים בכניסה, וכך החלקנו ישר לפלאפיות של שטיח הרצפה שריפד כל חלקה טובה בבית. אחרי הסברים על ימי הוצאת האשפה, סוגי הפחים ומה זורקים בכל אחד, סידור חשבונות החשמל והאינטרנט, קיבלנו את הבית לעצמנו ובעודנו מביטים החוצה מהחלונות מצאנו את עצמנו ממלמלים משהו על "וואו" ו"לא להאמין".
אחרי שבועיים חלקנו את הוואו והלא להאמין הזה עם האורחת הראשונה שלנו, ובמשך חודשיים לא הפסקנו להשוויץ בנוף החדש ובוואו שחיינו בו.



מסקנות לגבי שכירויות:
- בתים באים והולכים כאן בקלות יחסית. הבית הנכון יגיע בסוף, גם אם זה נראה שלא, וכבר לא ישנים בלילה - בסוף נמצא הפתרון המתאים, או כמו שאיה אומרת - לכל אחד יש כאן בית מתאים. קחו נשימה עמוקה זו ניו זילנד.
- אפשר לחתום על חוזה של 6 חודשים בכיף, בדרך כלל יחדשו בשמחה ובקלות. חוזים לשנה או שנתיים זה ממש לא הכרחי כאן, אם אתם דיירים נעימים בעלי הבית דרך מנהל הנכס יעביר מסר שהוא ישמח להמשיך את תקופת השכירות.
- לקחת בחשבון שמרבית הבתים שמושכרים נמצאים בשוק לצורך השקעה. יש כאן נזילות גדולה בשינוי מקום מגורים, ויכול להיות שבית שהיה בשוק במשך שנים פתאום נדרש לבעלים כי עסקי החוות בצניחה, ואז הם ימכרו את הנכס הפחות מוצלח (זה תמיד יהיה הנכס שאתם לא חיים בו) ולכן תצטרכו לפנות את הבית. אם הם הוגנים יהיה לכם מרווח נשמיה של שלושה חודשים, אם הם לחוצים כלכלית אז הם ינצלו כל דרך למצוא לכם בית אחר כמה שיותר מהר (כולל לשדך לכם סוכני נדל"ן חדשים ולעזור בחיפוש באופן אקטיבי.
- החוזים מאוד מסודרים, וכוללים בד"כ ערבון שמופקד במשרד השיכון ומוחזר אליכם בסוף תקופת השכירות, לאחר מילוי טפסים ואישור שיחרור הכספים ע"י שני הצדדים. בנוסף תשלום בגובה שכ"ד חודשי לסוכן המטפל.
- מה צריך בשביל הפעם הראשונה - ממליצים, מקום עבודה שיתמוך באמינות שלנו, מכתב מבעל בית קודם באנגלית, כן אפילו מלפני כמה שנים בישראל

בבוקר המחרת עם זריחת השמש ולאורך החודשים הבאים כבר גילתי עין יותר ביקורתית על הבית ומצבו. מדובר בבית משנות השמונים, עשוי לבנים, שכל קירותיו כנראה מלאים בעובש, וכך בעוד שזה ממש בסדר (יחסית) לחיות בו בעונה החמה, החורף לא מיטיב איתו. עוד מהאינטרנט קיבלנו רמז שהביקור הראשון בחדר האמבטיה יזמן לנו הפתעה נוספת בצורת שטיח מקיר לקיר כולל כחיפוי לאמבטיה החדשה שהוצבה בו על במה מוגבהת ועד מתחת לשירותים הצמודים, וכל זאת בצבע ורוד עתיק שלא נתקלתי בו בעבר. הילדים קיבלו מיד הודעה חגיגית שהחדר הזה מחוץ לתחום, בעיקר מהחשש להצפות של השטיח, וחוסר במידע על דרכי התמודדות עם התופעה.
לשמחתי היו בבית שירותים ומקלחת נוספים, ולמרות שהם נראו כמו סוג של משהו שלא הייתי רוצה להרחיב לגביו, הם שימשו אותנו נאמנה.
הגינה שסביב הבית פרחה בשלל צבעים כיאה לעונת האביב וליז דואגת לטפח מאוד את הורדים שמיסגרו את הנוף באופן מושלם. אני כרגיל התחלתי לפנטז על חיים לטווח ארוך בבית הזה, מתעלמת מכל חסרונותיו, ומקיצה מהם רק לעיתים, למשל כשעוברת משאית בכביש שליד הבית וכולו רועד, או כשגדוד נמלים התקיף את ארון האוכל היבש והגילוי המרעיש שכנראה אנחנו חיים על עיר תת קרקעית שעשויה להתקיף אותנו בכל רגע. אפילו את הפירות עם הקליפה כמו בננות ותפוזים.
את רעידת האדמה הראשונה שלנו בניו זילנד חווינו בערך שבוע אחר כך, אני חשבתי שזה עוד אוטו שחולף בכביש ליד הבית, רק אחרי הצהריים השוותי רשמים עם גל והבנתי שהפעם זה היה הדבר האמיתי. מאז לא זכורה לי עוד רעידה באזור שלנו, אבל בניו זילנד כולה רעידות אדמה הם דבר שבשגרה, והילדים עושים תרגולים בבית הספר באותה תדירות שבישראל מתרגלים מצבי חירום בטחוניים.
השטיח הפלאפי ידע ימים טובים יותר, והתחלתי לזהות בו גוונים שונים בהתאם לחשיפה לשמש ולשאר מפגעים אנושיים שעברו עליו ברבות השנים...
מגבלות נוספות שמגלים עם חתימת החוזים פה זה שאסור לשנות שום דבר בבית (גם בחוזה ארוך טווח) וזה אומר שאסור לשים תמונות חדשות על הקירות במקום בו אין מסמר קיים, אם לא קיבלת לכך רשות. אסור לשים מדפים או לשנות משהו בחזות של הבית. כמו כן, בעלי חיים חייבים שאישור מוקדם של הבעלים ובמרבית המקרים מי שחי בבית שכור לא יקבל אישור לכלב, ואולי (כמו במקרה שלנו) גם לא לחתול. יש סיכוי שיסכימו לחיית מחמד בתוספת תשלום קבועה לשכ"ד והתחייבות לאחריות על שמירת הבית במצב יותר טוב ממה שקיבלת אותו. או שפשוט יגידו לא.


כמה ימים אחרי נחיתתנו הנעימה, גילינו להפתעתנו שאנחנו שומעים אזעקה שנשמעת לחלוטין כמו הסירנות שממליצות להיכנס למקלטים. אבל אנחנו בניו זילנד, אז ניסינו להסדיר את הנשימה ואת קצב הלב המואץ, ובשיחה עם חברים למחרת הבנו שמדובר בקריאת התרגולת של מתנדבי מכבי האש שמוזעקים כמה פעמים בשבוע ומתזמנים את הגעת המתנדבים לתחנה המקומית, ואת השימוש במשאית כולל האורות האדומים המהבהבים. מראה מרגש למעריצי סמי הכבאי המקומיים. בכל אופן, אחרי שהבנו שאנחנו לא תחת מתקפת טילים, החלפנו רשמים עם החברים וגילינו שהם חשבו בפעם הראשונה שמדובר בצונאמי, או טורנדו מסוג כלשהו... כמובן שכל אלה לא קיימים בגן העדן שלנו, ואלה רק תזכורות לארצות המוצא של כל אחד והקונטציות שלו לסירנות.

חודשי הקיץ עברו עלינו בנעימים, התחלנו להתרגל לשגרה, ואני התחלתי לדמיין איך אני הופכת את הבית של ליז לבית שלנו. כשהגיעו הארגזים מהארץ אז גם הצלחתי ליצור תחושה של משהו מוכר עם החפצים ששלחנו.


דיברנו עם בעלי הבית והגענו להבנה בע"פ שאין להם תכניות על הבית לתקופה הנראית לעין ונוכל להישאר בו לטווח ארוך, עד שנחליט להמשיך הלאה. כל זה השתנה בסוף שבוע אחד, רגע לפני הכריסמס בתקופה הכי גרועה בשנה לחיפוש בתים (כי כולם בחופש) כשקיבלנו טלפון מליז המבקשת לקבוע סיום לחוזה במהירות האפשרית כדי שלבנה ומשפחתו יהיה מקום לבלות את חופשת הקיץ, ולקחת פסק זמן מהחווה שבה הם חיים ועובדים. וכך נפתח המירוץ לחיפוש בית חלופי בישוב שלא רצינו לעזוב, בתקופה הכי גרועה בשנה, אבל לפחות עם תמיכה מהסביבה ותוך כדי חגיגות השנה החדשה. לשמחתנו אחרי כמה ימי הלם וחיפוש עקר מצאנו את הבית בו אנחנו חיים היום. הוא קרוב למושלם, חסר לנו בו חדר אורחים כדי שנוכל לארח בנוחות מטיילים ובני משפחה שלא מגיעים בינתיים. ולי אישית חסר גם הנוף... אבל זה תמריץ נחמד לעין פוחה וחיפוש אחר בית לקניה. כן כן, אני עדיין לא מאמינה, אבל החלום שלי לבית משלי שלא ממש הצלחתי להגשים בארץ, יזכה כנראה להתגשם פה, בתקווה שזה יקרה בשנה הקרובה (אבל בלי לחץ)

הבית החדש שאנחנו שוכרים (ושבינתיים אנחנו נמצאים בו כבר חצי שנה) הוא חדש יותר ומתוחזק ע"י סוכנות הנדל"ן שמנהלת אותו אותה רובין ממקודם. בכל מקרה הפעם יש חוזה לעוד שנה, אז אני מקווה שאפשר להיות רגועים.
יש בו יתרונות ניכרים כמו מטבח מרווח יחסית עם צבעים נעימים לעין, "מפנה צפוני" שזה מושג שלא הייתי משתמשת בו בישראל בחיים, בטח שלא ביחס לבית בשכירות, אבל מסתבר שפה יש לעניין השפעה ישירה על החום שהבית סופג והבידוד שהוא חשוב לא פחות. יש לנו חצר מרווחת שניתן לארח בה המון אנשים בתקופת הקיץ, והיא אפילו שטוחה שזה יתרון גדול, יש לנו אזורים ייעודיים לגינת ירק, ואני מקווה שבקרוב גם נתחיל להשתמש במתקן הקומפוסט המצ'וכלל שלנו.
לצערי במרבית הבתים השכורים יש חוזה שמשחק לטובת הבעלים, וקשה להרגיש שהבית הוא ממש שלך. כי כשאסור לצבוע, לתלות מדפים או לעשות חורים לתמונות ללא אישור (ובדרך כלל לא נותנים אישור) הכל נשאר מאוד טכני וסטנדרטי, ומרגישים שהתמונות על הקיר הן אלה שבעלת הבית לא ידעה מה לעשות איתן כשלא רצתה משהו אצלה בבית...
פעם בשלושה חודשים רובין מגיעה לעשות בדיקה למצבו של הבית והציוד. היא מודיעה על כך מראש במכתב רשמי, ולמרות שאנחנו יכולים להיות בבית זה ממש לא הכרחי. בפעם הראשונה עשיתי איתה את הסיבוב כדי לראות מה היא מחפשת. כבר שמענו שיש סיכוי לקבל קנסות אם לא דואגים להוציא את הדשא מהחריצים של המדרכה, אבל כנראהשזה לא המקרה כאן. באותה הזדמנות ניסיתי את מזלי בבקשת שינויים קטנים ונחלתי תבוסה קשה - לא למדפים בחדרי הילדים, לא למתלה נוסף למגבות במקלחת ולא באופן כללי. אבל, עם קצת חנדעלייך הצלחתי להשיג שיתוף פעולה יוצר דופן ביני ובין בעלי הדירה ואנחנו נתקין מדף חדש במטבח. העלויות עלינו כמובן, והמדף ישאר שם אחרינו, אבל היי - יהיה לי מדף לכלים היפיפיים הדנדשים שלי.

חוצמזה, צריך להתרגל להרבה דברים קטנים כמו השימוש בשטיחים מקיר לקיר, הלינוליאום שמחליף את השטיחים באזורים אסטרטגיים בבית, את השימוש בשני ברזים לכיור אחד - חמים וקרים בנפרד (מי אחראי לנוהג הזה לעזאזל) ולמראה המטעה של ארון קיר בכל חדר, שהוא למעשה שטח לא מנוצל, שבדרך כלל יש בו מוט תליה בודד, והא אמור לשמש ארון לילד או שניים...

לשמחתי, בעודנו מתרגלים לחיים בבתים הניו זילנדים, אנחנו מתחילים לחפש את בית חלומותינו. זה בטח ייקח זמן, אבל מזה יש לנו כאן בשפע, ובטח יעברו עוד אי אלו מים בנהר עד שנמצא את האחד שיהיה לו גם אופי וגם יופי וגם מפנה צפוני ובידוד איכותי, ודאבל גלייזינג לחלונות. אבל כשנמצא אותו, ואנחנו נמצא בוודאות, כי המומחית פה אומרת שלכל אחד קיים הבית המתאים, או אז, תחזיקו אצבעות שהמחיר יהיה סביר ונוכל לקנות, כי אז מבטיחה שיהיה לכם חדר מיוחד רק שלכם, וכל מה שתצטרכו זה לקחת טיסה (או שתיים) ולבוא, ומכאן נראה לאן מתקדמים.

יש לי עוד תמונות וגם כמה טיפים אם בכל זאת רוצים לנסות להרגיש שיש לבית קצת אופי. מבטיחה לעדכן פוסט בעניין בקרוב :-)

האתרים המומלצים לחיפוש בתים להשכרה ומכירה:
trademe.co.nz/property
Open2View.com
realestate.co.nz

בתחתית כל נכס מתחת לתמונות ולתיאור יש את פרטי סוכן הנדל"ן שמטפל בבית, מומלץ דרך הקישור שם להיכנס לאתרים של משרדי הנדל"ן ולראות אם יש שם פרסומים נוספים שעשויים להיות רלוונטים.


יום שישי, 26 בפברואר 2016

טיול סופשבוע - Whitecliffs

אני מתחילה בבקשה קצת אגואיסטית, אבל אתם רואים מעל הפוסט את השורה הריקה, ולידה כפתור submit? שם אתם יכולים לרשום את המייל שלכם כדי לקבל עידכון על כל פוסט חדש שאני מעלה. עכשיו, אם אתם חברים שלי, תירשמו (ואל תצפו תמיד לעידכון בפייס), ועל הדרך זה עשוי לעזור לאחרים למצוא את הבלוג יותר בקלות כשיעשו חיפוש בגוגל. בקיצור, אם נרשמתם עזרתם למישהו ומובטח לכם מקום בגן עדן (לפחות בזה שאני נמצאת בו)



בכל אופן, שבת שוב הגיעה, ונראה היה שזו הזדמנות לצאת קצת להכיר מקומות חדשים בסביבה. אחרי שטיילנו כבר כמה פעמים לכיוון הטאראנקי היפהפה, ולאחר כמה חודשים שלציפיה, הצלחנו להתארגן בזמן המתאים בשביל לנסוע לראות את אחד החופים המרשימים והיפים שנמצאים בתחומי המחוז שלנו. למה הזמן התאים? כי בשביל לטייל על החוף השקט הזה צריך לתזמן את זמני הגאות והשפל, ולהגיע סביב שיא השפל כדי להרוויח מקסימום זמן לצעוד בחוף הארוך והמסקרן הזה.
במרחק שעה נסיעה מהבית, הנוף המוכר מקבל איפיון מיוחד כשצבעי האדמה השחורים של הפעילות הוולקנית מתחלפים בגבעות גיר לבנות. כשמטיילים בחו"ל יש מן קטע כזה של ניסיון למצוא קווים מאפיינים שמזכירים את נופי הארץ, בכל מקרה - כאן זה קל (יחסית) למצוא את אותם קווי דימיון. הייחוד מתחבא אחרי שמחנים את הרכב, צועדים 10 צעדים במורד הדרך ומניחים את הרגליים על החול. כאן זה מתחיל:







לאורך הצוקים יש מפלים וזרמי מים שמשנים את הצבע של האדמה
























































הצמחים מהגינה בבית. גאווה מקומית




הדרך שמובילה אל החוף

היה קשה להיפרד, באמת שלמרות ארבע שעות שחלפו החבר'ה לא מיצו את העניין, וזה כל כך משונה לדעת שאפשר לענות להם, "לא נורא, בעוד כמה זמן נוכל לחזור לכאן שוב, ואחר כך שוב..." לפחות זה שיכנע אותם.
עד הפעם הבאה