יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

נחיתות רכות

שבועיים ראשונים בניו זילנד, תוכננו בקפידה והפתיעו אותנו באופן לא צפוי בעיקר בזכות המפגשים המרגשים של הימים הראשונים עם הארץ הנפלאה הזו.

את המפגש הראשון שלנו עברנו מרחפים מעייפות ותשישות הדרך, עם טום ומשפחתו שאירחו אותנו בצימר שלהם בפלימרטון (Plimerton) המוכר כאן בשם Bach. המשפחה המקסימה הזו שחזרה לניו זילנד לפני כמה שנים מדובאי קיבלה אותנו בחום וחברותיות. לעולם נזכור את הברביקיו הראשון שלנו בניו זילנד, ואת הבירה הביתית המעולה שטום מכין וחלק איתנו בנדיבות.
עדי גילה את אחת ההנאות הראשונות שזכה להן עם הגעתו לניו זילנד, מה שנמנע ממנו בארץ, בגדים קצרים בחורף והליכה ברגליים יחפות לכל מקום. כאן זה הסטנדרט ובלית ברירה אני הפולניה נאלצתי ליישר קו עם המקומיים, אחרי הכל הוא אחד מהם עכשיו.
שמיכות פוך מחממות, ושמש שמבשרת את בוא האביב ליוו אותנו יחד עם רוח מטורפת בכל השבוע הראשון, והרגשנו כמו בחופש אמיתי.
הצימר הקטן והחמוד היה בדיוק כל מה שקיווינו לו - מקום לחלוק יחד את הימים הראשונים, כל הזמן רואים ומרגישים ונמצאים יחד. וכמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, בזכות הזמן האיכותי הזה עדי שינה את הגישה שלו לשהות שלנו בניו זילנד.



עננה כבדה של חוסר וודאות העיבה על היום הראשון שלנו בפלימרטון כשגילינו שתינוקי של זיו נעלם. הבובה המרוטה שצלחה שתי טיסות טראנס אטלנטיות לא הגיעה ליעדה. אחרי לילה של דאגה מצד האמא הנפלאה שלו (אני דואגת לו שהוא לא נרדם כי הוא לבד) ולמרות שהסיכוי לאתר בובה שכזו באחד משני שדות התעופה הגדולים באי הצפוני נראתה לנו כאפסית עד בלתי ריאלית בעליל, כתבתי למחלקת האבידות והמציאות של אייר נ"ז שהעבירו את הטיפול במקביל גם לאוקלנד וגם לוולינגטון. עוד באותו הערב קיבלנו תשובה מאוקלנד שלא נמצאה בובה כזו, ופחות מ24 שעות לאחר מכן, קיבלנו תשובה חיובית מוולינגטון. קפצנו לסיבוב נוסף בשדה התעופה, מחלקת המציאות נמצאת למרבה הנוחיות ממש ליד היציאה, התינוקי נמצא ממותג במדף והועבר אלינו בכזו יעילות שאפילו לא הספקנו לשלם על חניה.
המפגש המרגש התרחש רק חצי שעה לאחר מכן, עת הערנו את האמא המודאגת שנרדמה וישנה כל הדרך אל ומשדה התעופה. סוף טוב #1

תינוקי במפגש ראשון עם החברים, אחרי לילה מחוץ לבית
בימים הבאים פגשנו חברים שהיו עד אז וירטואלים בלבד, ופינינו להם מקום ענק בלב המתרחב שלנו. אמנם אנחנו חיים היום במרחק של 5 שעות נסיעה, אבל עדיין אני בטוחה שנתראה איתם הרבה יותר מאשר עם החברים שנשארו בישראל... הילדים זכו בחברה הישראלית - נוזית הראשונה שלהם. והתלהבו מאוד מהשליטה שלה באנגלית. עד המפגש הבא (בקרוב) הם כבר ידייקו יותר, ויתלהבו מהשליטה שלה בעברית. קיבלנו המון ברכות ממכרים שנמצאים בניו זילנד ואנחנו מחכים כבר לפגוש פנים אל פנים.



מבלים בTe-Papa המוזיאן הלאומי של ניו זילנד. חוויה מומלצת לא רק בימים קרים
בנוסף על המפגשים האלו, הספקנו לקנות רכב נהדר שיש בו מספיק מקום גם לכולנו, וגם לכל התיקים שהיינו צריכים לקחת. גל סיים את כל המטלות שלו מול המועצה הרפואית ונפגש עם לוק הסוכן המיתולוגי שלנו לארוחת צהריים מרגשת. פתחנו את חשבון הבנק שלנו וקיבלנו את הכרטיסים המרובעים האלה שמוציאים כסף מהקיר, שאני מאוד מחבבת וכך גם הילדים. וגילינו שאנחנו מרחפים בערך 20 ס"מ מעל הקרקע באושר עילאי.
זיו שחזקה מאוד בלוחות זמנים הבינה שאם הגענו לניו זילנד, אז הדבר הבא הלוח השנה זה יום ההולדת של אבא ומיד (חודשיים) אחר כך שלה, כך שבהזדמנות הראשונה בסביבות המצלמה היא התחילה להכין לעצמה ברכות ליומולדת. כולם נסחפו להנאה הזו אחריה, ואני מחכה למועד הרלוונטי כדי להראות לה את זה.

שיהיו לי המון מתנות
מצלמים ברכות ליומולדת בדרך לסופר. הסרט המלא בקרוב





ביום רביעי, בדיוק שבוע אחרי הנחיתה, ארזנו את המזוודות בפעם האחרונה, והעמסנו את עצמנו על האוטו החדש בדרך ליעד האחרון בנסיעה. הדרך הביתה היתה ארוכה אך מרגשת, 5 וחצי שעות אביביות, עם מקומות חדשים שהזכירו לי את הטיול שלנו, מנווטים עם מפה, שומעים שירים בעברית, וצובטים את עצמנו כל כמה דקות. לא מאמינים שזו המציאות. השוני הגדול היה הקולות המוזרים מהספסל האחורי שהתחילו בכל פעם שאחד משלושת המוסקיטרים זיהה את הסימן של מקדונלדס בעיירות שחלפנו בהן. בלית ברירה עשינו הפסקה קצרה, שהתארכה בזכות הג'ימבורי המשוכלל שבו הילדודסים מתחו קצת את הרגליים אחרי הנסיעה הממושכת.
ואז הגיע הרגע שבו הגענו לטאראנקי. לא היינו צריכים לראות את המפה. "ההר שלנו" כמו שקוראת לו זיו הופיע במלוא תפארתו, בלי אף ענן שיעיב על החוויה של הגילוי שלו בחלון הרכב. נסענו סביבו מצידו המזרחי דרך הצפון ועד שהתייצב במיקום אותו נלמד להכיר - מזרחית לנו, ומהצד השני הים. אין יותר וואו מזה, עוד לא מצאתי דרך לתפוס את זה במצלמה, אתם חייבים לבוא ולראות את זה בעצמכם...


בביתנו החדש חיכו לנו רובין מתווכת הנדל"ן וליז בעלת הבית. ואחרי סקירה מקיפה והתארגנות זריזה של בירוקרטיות מתבקשות בתהליך שהתנהל כולו און-ליין, סגרנו אחריהן את הדלת ונחתנו לערב הראשון שלנו בבית החדש. הנוף שנשקף מהחלון הגדול אומר הכל. נכון, זה לא ארמון, והאמת היא שהרצפה קצת חורקת, אבל אנחנו פה, ויש לנו את זה וזה נחמד (מאוד נחמד).

Te Moana יש לבית שלנו שם מאורי

הויסטריה החדשה שלנו, כבר מרגישים בבית




# סוף טוב אחרון, ומעכשיו החיים מתחילים מחדש

יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

חנוכה ראשון

חנוכה הוא החג הראשון שלנו רחוק מישראל, ובזכות הכריסמס התחושה החגיגית מקבלת כאן את המשמעות הראויה לה.
פעם ראשונה שהכנתי סופגניות, ה ר ב ה סופגניות. מכל הסוגים והמינים, ואנחנו רק בנר שלישי...

את אחר הצהריים פתחנו עם קשת מדהימה ומסנוורת ממש מול המרפסת 



התאמנתי על הכנת ספינג' שנחטפו ביום שישי, במועדון הגלישה שלנו (עוד לפני שהספקתי לצלם). ולאחר הסיפתח המוצלח הזה, החלטתי שאני יכולה לנסות להכין סופגניות אמיתיות. לא ויתרתי על שיחת התמיכה של אמא וסבתא (ותודה לאלוהיי הסקייפ שנמצא בכל מקום). חבל שהן לא יכלו להיות כאן ולראות את התוצאה. אולי בשנה הבאה.



לעומת זאת החבילה הראשונה שלנו מישראל הגיעה! מלאה בכל טוב - עם ריח של במבה, טחינה וממרח תמרים (מחר כבר יהיו עוגיות מגולגלות של גלי דהרי). אין כמו מכתבים מרגשים ומשחקים חדשים שעשו המון כיף. והכל הגיע בדיוק באותו היום עם חבר מהקיבוץ הגיע לביקור מפתיע, ואיתו קפה שחור וכוסות מגניבות. תודה יואב!

מריחים את הבמבה? שיחת היום: איך אומרים במבה באנגלית.
שכחתי לבקש מההורים סביבונים, אז במקום זה אנחנו מכינים בעצמנו. אני בטח אהיה יותר מסודרת לפעם הבאה, עם רשימה לקראת החג הרלוונטי.


ביום ראשון בערב סחבנו את החנוכיה המהממת שלנו לחברים בניו פלימות' איתם הדלקנו את הנר הראשון. איה, יריב וכל בני המשפחה קיבלנו אותנו בחיבוק הכי ישראלי שיש, עם עץ חג מולד ובראשו דגל ישראל, ואשר ממנו השתלשלו סביבונים לרוב. הכי מדליק בעולם! אני שוקלת לאמץ לשנה הבאה.
את החנוכיה היפה הזו קיבלתי מחברות טובות ממש רגע לפני שעזבנו את הבית, ומעט אחרי שכבר שלחנו את הארגזים. היא טיילה איתנו במזוודה, מוגנת בין ערמות של בגדים וכמה כיף לי שהיא הגיעה שלמה וסוף כל סוף היא בשימוש. אני חושבת עליכן המון, ומחייכת בשמחה עם כל יום שהיא עושה לנו חנוכה שמח

אין תמונה של העץ, אבל יש הדלקת נרות
אור ועדי ביקשו שאגיע לכיתות שלהם לספר על החג שלנו. בינתיים הייתי אצל עדי, והילדים בכיתה ממש שמחו (איך לא... היו סופגניות). הדלקנו נרות ובירכנו בעברית, סיפרנו על אנטיוכוס ועל המכבים, וגילינו שיש סיבה שהכל מטוגן (נס השמן כמובן... מעניין אם יקרה נס ולא נעלה במשקל באופן חריג אחרי השבוע הזה) למה מסובבים סביבון, ועל ההבדל בין המנורה בבית המקדש לבין החנוכיה. ותודה לגוגל על שלל האינפורמציה. היה מאתגר מאוד לא להכניס יותר מדי ענייני דת לסיפור הילדים, אחרי הכל זה חג שכולו היהודים מול היוונים שניסו להפוך אותנו למשהו אחר...
המורה המקסימה שהיתה איתנו בשיעור עזרה לי מאוד וכיוונה אותנו בעיקר להסברים על ההבדלים בין אנשים. אנחנו שלא חוגגים כריסמס ולא מכירים את המנהגים, ולשים את עצמם בנעלינו כשהם לומדים על המנהגים אצלנו בבית. הילדים המתוקים היו מוקסמים ולא שכחו להרים לי את האגו כשציינו שאני ממש בשלנית טובה, ושהם היו מוכנים לאמץ אותנו (פחות או יותר).

בינתיים הספקנו גם לשתול גינת ירק ותבלינים, והחלטתי לארגן פינות קטנות בבית. כי למרות שאנחנו לא יודעים כמה זמן עוד נישאר בבית השכור הזה, אני חושבת שצריכה להיות לו בינתיים תחושה של בית.

הפינה שלי ליד שולחן האוכל
לפנינו עוד חמישה ימים לחגיגה שלנו, ואז אחרי נשימה עמוקה מתחיל הכריסמס. אנחנו כבר מכינים מתנות לחברים, וניקח בו חלק יחד עם החברים החדשים שכבר הזמינו אותנו לחגוג אותו כמו שחוגגים בניו זילנד - ברביקיו, ואחר כך לים :-)



יום שבת, 5 בדצמבר 2015

תכנית חומש לנסיעה - חמישה חודשים באקסל אחד

מי שמכיר אותי יודע שמתמטיקה ואני לא ממש הולכים יחד, ככה שהרתיעה הראשונית שלי מתכנת האקסל היתה  טבעית ומובנת לחלוטין. ועם זאת, בזכות כמה שנים במשרדים שבהם מחבבים אקסלים מכל הסוגים וקצת תמיכה מאבא, מצאתי את הדרך שבה גם אני אוכל לחבב את הטבלאות הבלתי נגמרות האלה.

פשוט במקום מספרים ופונקציות אני ממלאת אותם בטקסטים וצבעים.

בכל אופן, כמומחית בטבלאות (שנראות מצויין לעין), הכנתי לנו תכנית לחמשת החודשים שלפני המעבר.
בשביל לא לחסוך מכם את ההנאה במילוי טבלה משלכם אני מעלה כאן רק את ראשי הפרקים ואתם תשבצו אותה כטוב בעינכם. אה, ואל תשכחו למחוק כל סעיף שביצעתם :-)

5 חודשים לפני
- להזמין כרטיסי טיסה
- פגישה עם רו"ח לגבי הסדרי מס וביטוח לאומי (המלצות בפניה פרטית אם תרצו)
- לארגן תור לבדיקה רפואית לויזה
- לברר על אפשרויות העברת ציוד לניו זילנד
- לסגור חוזה העסקה
- לתרגם את כל המסמכים הנדרשים לויזה ולמקום העבודה.
   (אצלנו היה גם צורך באישור המקצוע ע"י המועצה הרפואית וזה היה במקביל לטיפול בויזה)

4 חודשים לפני המעבר
- להוציא אישור מהמשטרה
- ארגון כל מה שקשור לסיום העסקה

3 חודשים לפני הטיסה
- ביצוע הבדיקה הרפואית
- רכישת כל הציוד הטכנולוגי שמחליטים לגביו לפני המעבר: מחשב, איי-פאד וטלפונים ניידים אם מחליטים עליהם.
   (אנחנו שקלנו גם די.וי. די. נייד וויתרנו בסוף) הייתרון ברכישת מחשב בארץ היא המקלדת עם העברית
- טיפולי שיניים לכל המשפחה
- מתנות פרידה לחברים ובני משפחה
- לסגור חברת שילוח
- הגשת המסמכים לויזה יחד עם הדרכונים שאמורים לחזור בזמן
- ארגון תיק מסמכים לנסיעה המכיל את כל החומר המתורגם והחתום ע"י נוטריון
- בשלב הזה הגשנו עד סוף החודש את ה EOI
- פגישה עם יועץ פנסיוני

במהלך החודשיים האחרונים
- להכין ייפוי כח חתום ע"י נוטריון לפעולות בבנק, תשלומים שונים וטיפול בנכסים (למי שיש) בזמן שאנחנו בחו"ל
- אריזת הבית לקראת המשלוח, סימון פריטים למכירת חצר
- פרסום בקבוצות אזוריות ובית פתוח למכירת כל מה שלא נוסע
- החלפת כתובת במשרד הפנים לבית של ההורים
- שינוי כתובות בדואר רשמי שמגיע הביתה
- מסיבת פרידה לילדים ופרידה מהמושב
- עוזבים את הבית ונוסעים לחופש בצפון

חודש לפני הנסיעה
- לקבל החלטות לגבי הפעילות הפיננסית בישראל. אנחנו צימצמנו כרטיסי אשראי (השארנו שניים) וסגרנו חשבונות לא פעילים
- טיולי סופשבוע עם חברים
- ביטול מנויים לעיתונים או התחייבויות קבועות, כביש 6
- עידכון של ביטוח לאומי על העזיבה ובירור כל העניינים המשתמעים מכך
- לפתוח חשבון בנק בניו זילנד
- להיסגר על מקום מגורים לתקופה הראשונה (שבוע בוולינגטון ואחר כך בית לחודשים הראשונים בניו פלימות)
- ביטוח בריאות לחודש הראשון, בעיקר בשביל להרגיש מכוסים עד שמרגישים מספיק בנוח ומארגנים ביטוח בריאות פרטי. זה מכסה גם את הטיסות ואת הסיכוי שמשהו ילך לאיבוד.
- ארגון ציוד שצריך להיכנס לתיקים (אם לא שלחתם במכולה מפצל חשמלי ישראלי (עדיף אפילו שלושה) בשביל המחשב, המטענים של הטלפונים והמכשירים החשמליים במטבח, זה הזמן. גם מומלץ לקנות כמה מתאמים לחשמל. בניו זילנד לא תמצאו תקע נ"ז עם שקע ישראלי.
- הזמנת רכב ליום שאחרי הנחיתה
- הזמנת מונית לשדה התעופה בניו זילנד

שבוע לפני שעולים למטוס
- חגיגות פרידה
- אריזה של המזוודות
- סים זמני לטלפון הנייד (אנחנו השתמשנו בשירות של Local 03) אבל מציעה לבדוק מה מתאים לכל אחד במקרה הפרטי שלו.
- העברת בעלות על קווי הטלפון הניידים שלנו לאחד ההורים, כדי שהם יוכלו להנות מהזכות לבטל אותם אחרי שנסתדר עם טלפון מקומי

יום לפני
- סיום אריזה ושקילת מזוודות
- כל מה ששכחנו: זה הזמן לקנות

יום הטיסה
יום שכולו חיבוקים ופרידות. קחו אותו באיזי, תעשו אפילו טיול קטן לפארק ותסיימו אותו בקפה של אחר הצהריים בבית שיכול לקבל את כל מי שרוצה לבוא. אבל תארגנו את זה מראש, בשביל זה רשמתי את זה באקסל.




יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

טסים ונהנים

להתארגן לטיסה בכיוון אחד עם שלושה ילדים, 10 תיקים, שני קונקשנים שנמרחת על גבי 48 שעות כמעט (למרות שבפועל מדובר ב-27 שעות בערך) מצריך נשימה עמוקה, התארגנות והכנה נפשית.

לעבור ליד הלוח שנה, לחלקנו זה עשה חיוך ולחלק פרצוף עצוב. ההתרגשות באוויר

אותי באופן אישי זה הפחיד מאוד. בעיקר שילכו לאיבוד בדרך, באחד משדות התעופה הענקיים, במקום שבו הם לא יכולים לתקשר בעברית ולא ידעו למי לפנות. נסיונות של הרגע האחרון ללימוד אנגלית בסיסית לשדות תעופה לא ממש עבדה. במיוחד כשהחלופה היתה ללכת לבריכה או לשחק עם בני הדודים והחברים...
דרכונים בכיסוי אישי. כל אחד יודע איך הוא נראה

מה לקחת
כשחושבים על כך שיש תיק לכל נוסע, עוברת המחשבה שלכל אחד יהיה תיק משלו, אבל למעשה כיוון שאנחנו יחד כל הזמן, חילקנו את התיקים ל"נושאים" וכך היו שני תיקים ששימשו אותנו בזמן הטיסה ועוד כמה תיקים נילווים עם שימוש משני. בנוסף אגלה בסוד שבעצם היינו עם שבעה תיקים, שניים מהם (תיק מסמכים ותיק מחשב) נדחסו לתיקים האחרים במעברים הרשמיים בטיסות:
תיק קטן ונגיש - תיק גב קטן או תיק צד שהיה איתי כל הזמן עם הדרכונים, המסמכים, הטלפונים והארנקים. מסטיקים וחטיפים היו רק בו, וכך ידעתי שברגע שמגיעים לתאילנד אני מרוקנת אותו לגמרי ולא מסתכנת בעיכובים מיותרים, או בהפתעות לא צפויות בתיקים האחרים. ובשאר הזמן הוא היה ארוז בתוך אחת התיקים האחרים.
תיק טכנולוגיות - בתוכו היו מחשב נייד, איי-פאד, דיסקים של די.וי.די, מטענים לכל המכשירים והכי חשוב - אזניות!!! (לנו לא היו ולכן הילדים לא יכלו לעשות רעש עם המשחקים באייפד) לשמחתי ומזלי, מלבד סרט אחד שראינו חלש חלש לא נזקקנו למחשב במהלך הטיסה. לכל המכשירים הללו מגבלת סוללה ולכן חישבנו כך שבטיסה הראשונה נשתמש בעיקר בתכניות הבידור של אלעל שהריי הן בעברית, ובטיסה השניה במכשירים הללו. כמובן שלאור העובדה שזו היתה טיסת לילה צלחנו את כל הדרך באופן ממש אופטימלי. בקונקשן בתאילנד מצאנו עמדת הטענה לניידים וכך גם יכולנו להעביר בנחת 5 שעות המתנה לטיסה השניה. הסוד שלנו היה שהתיק מחשב הוא למעשה תיק שישי (אלא אם כן אתם טסים ביזנס), וכדי לא לבזבז תיק שלם הכנסנו אותו לתוך תיק היצירה, רק בעליה למטוס. אחר כך הוא כבר תיפקד כתיק עצמאי לחלוטין
תיק יצירה ומשחקים - המון המון המון מדבקות (אותן קנינו יחד בחנות יצירה) גם פשוטות יחסית וגם מיוחדות עם דמויות שהילדים אוהבים, סט חדש של טושים צבעוניים במיוחד עם הרבה גוונים וחבילת דפים בלתי נגמרת. בזמן הטיסה הראשונה, כולם רצו להכין מכתבים וציורים לגן, לחברים ולסבים והסבתות. השוס העיקרי היה חוברות של מנדלות לצביעה, זה בהחלט העסיק אותנו הרבה. חשוב שהדפים יוכלו להיתלש כדי שזה ישמש את כולם בו זמנית. בנוסף לזה לקחנו בערך 5 משחקיי קלפים שהילדים אוהבים, וכמה משחקים שמיועדים לנסיעות עם מגנטים (קנינו בסטימצקי) ולא ממש הספקנו לשחק בהם. אבל הם לא תופסים הרבה מקום והיו ממש שימושיים דווקא אחרי הטיסה בשבוע שלנו בצימר. אנחנו לוקחים אותם איתנו עכשיו גם לנסיעות של סופי שבוע והקניה שלהם ממש משתלמת.




 תיק בגדים - כל זמן שהיינו בשדות תעופה הכל היה בסדר. בגדים קצרים, עליונית והיינו מסודרים. ברגע שיצאנו לאוויר הצונן של אוקלנד גילינו שממש קר לנו. ההחלפה בין הטרמינלים באוקלנד איפשרה לנו הכנה מוקדמת (אבל מסתבר שלא מספקת) למזג האויר של תחילת האביב בניו זילנד. הליכה ממש קלה בעקבות סימון ירוק על השביל הובילה אותנו מהטרמינל הבינלאומי לטרמינל של טיסות פנימיות בניו זילנד, מה שגרם לי פעם ראשונה לחשוב על כך שאנחנו ממש מקומיים. התיק שלא שימש אותנו כלל בטיסות יצא, מחלפות הוחלפו והמשכנו בדרכנו ליעד הבא, טיסה לוולינגטון.
ואז נחתנו וקלטנו שממש ממש ממש קר. הבגדים הארוכים הדקים לא מספיקים וממש לא עומדים מול הרוח של וולינגטון.
אז למי שמגיע לאי הנפלא הזה וחושב שהאביב זה סבבה - תחשבו חורף בישראל, ביום ממש קר, ממש ממש קר, נגיד, טיול לחרמון. בנוסף בתיק הזה היה תיק רחצה קטן עם משחות ומברשות שיניים לכולנו, אחרי הכל אנחנו כמעט יומיים בטיסות.
שני תיקים לכל מה שלא נכנס בתיקים הגדולים - בחודש שלנו בצפון בכל זאת אגרנו עוד כמה דברים ותמיד נזכרים בעוד דברים שכדאי לקחת (אוווו... זה רעיון לעוד פוסט) זה המקום לספר שאנחנו לא קנינו מזוודות, מתוך מחשבה על אפשרויות האחסון שלהם בעתיד. אנחנו אמנם נגיע לביקורים בישראל, אבל בשאר הזמן הן פשוט עשויות לתפוס חדר שלם בבית שעדיין לא ידענו איך הוא יראה. לכן, קנינו 5 צ'ימידנים גדולים מאוד, עם ידיות נשלפות, שעומדים עכשיו בערמה יפה ומסודרת מתחת למדף התחתון בארון הבגדים שלנו. חמישית המקום של חמש מזוודות.

אחד הרגעים. להתרגש מהסמלים של Air NZ זה האל על החדש

שוס: עגלה לתיקי יד
אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה, כי פעם היתה לאמא שלי מן עגלה כזו... בכל מקרה, אני אחפש לקראת הטיסה הבאה שתהיה לנו. מדובר בעגלות מתקפלות שאפשר לשים את תיקי היד עליהן והן היו יכולות לחסוך לנו הרבה מקום בידיים. כי כשיוצאים מהמטוס משתדלים לא להיתקל באנשים אחרים, לג'נגל 5 תיקי יד גדולים, שבחלקם משחקים וספרים, תיק מחשב ובגדים להחלפה (כי עוברים עונות) וככה נשארת גם איזו יד פנויה להחזיק את הילדים שלא יעלמו בין כל האנשים.

אמצעי זיהוי
כאמא "לא" חרדתית בכלל, כל מה שהעסיק אותי בשבועיים שלפני הטיסה היה הפחד מהיעלמות הילדים בשדות התעופה הגדולים, וסיפורי אימה על ילדים שנחטפים בתאילנד. בזכות קשרים ענפי בעולם הרפואה, זכינו לקבל צמידי של בתי חולים ורשמנו את הפרטים של הילדים עם מספר טלפון שהיה זמין (של אמא שלי) בישראל, ועם השמות שלנו כדי שיוכלו לקרוא לנו אם יהיה צורך. אם הייתי מתארגנת כמו שצריך הייתי פשוט מזמינה את אחד הצמידים המגניבים מהסיליקון, עם צבעים יפים וקטע עיצובי שיהיו לכל אחד מהילדים
בתוך הלחץ וההתרגשויות, חשבתי שאדביק להם מסקינטייפ עם הפרטים, ממש כמו שעושים לתינוקות שנולדים בבית החולים. בסוף, הכל נשאר בראש או בתיק והמקסימים הצליחו לשמור על עצמם קרוב אלינו והכל היה בסדר, אבל בהחלט לא היה עמוס ואני לא בטוחה שלא אנצל את הצמידים האלה לפעם הבאה. או שאולי אתחיל לחפש כבר עכשיו את הצמידים האלה, כדי שיהיו לי לפעם הבאה

מחפשת קישור לרכישה בניו זילנד. מי שמשעמם לו מוזמן לעזור

בובה חשודה
כל משפחה צריכה בובה כזו, שוברת מתח ונראית חשודה בעליל כחפץ להברחת סמים. התינוקי הנצחי של זיוי עבר את כל הסריקות יחד איתנו, והיה כאמור החשוד המיידי בהברחות. זיו הניחה אותו במגש וחיכתה לו בכל פעם בצד השני. היו לנו כמה כמעטים שבהם התינוק כמעט ונשאר, וחוץ משלושת הילדים הוא היה הבא בתור ברשימה של "דברים שצריך לדאוג להם"
העניין הוא שבתור אמא של תינוקי זיו היתה ממש אחראית וזה עזר לה מאוד לשמור על הכיוון בכל הבידוקים. עד שהיא נרדמה בטיסה האחרונה והאמא של האמא השאירה אותו במטוס...

תינוקי חזר הביתה אחר טיפול מסור במחלקת האבידות של Air NZ

קרוקס עם אורות
אחרי שלושה חודשים עם כפכפים בקיץ הישראלי, פלוס החלפה ברגע האחרון של זוג שנקרע יומיים לפני הטיסה, הגעתי למסקנה המתבקשת - עיברו לקרוקס. קרוקס לילדים זו הנעל הכי הכי לטיסות. אפשר לחלוץ בקלות, לנעול במהירות ובגרסה החדשה - עם האורות, להמיס כל איש ביטחון, בודק מזעיף פנים או דיילת עסוקה. כשהאורות במטוס נכבו אז גם היה אפשר ללכת ולראות אותם ממש טוב (כל הדרך לשרותים וחזרה) וזה היה ממש נחמד. המחשבות שלי כמובן נדדו למקרי חירום אמיתיים בהן הקרוקס ישמשו להצלת הילדים בלב ים, אבל לשמחתי לא נדרשנו לכך. 5אה, וגם כשצריך להוריד נעליים בשביל בידוקים בטחוניים וכאלה. בקיצור שימושי

מונית
ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בהקשר של ארגוני הנסיעה היתה הזמנת מונית גדולה שתאסוף אותנו משדה התעופה של וולינגטון לצימר. בהתחלה הזמנו רכב שכור שישמש אותנו בימים הראשונים, אבל מתוך הבנה שאנחנו אחרי 48 שעות בדרכים, עם שלושה ילדים, 10 תיקים ועוד צריכים לנסוע למקום שאנחנו לא מכירים, ובצד ההפוך של הכביש הביאה אותנו להחלטה המתבקשת - מונית!!!.
שבוע וקצת לפני הטיסה באמצעות חיפוש בגוגל, מצאתי שתי חברות שעובדות באזור, קיבלנו הצעות מחיר במייל, ובחרנו את זו שהציעה רכב אחד גדול ולא שניים קטנים, עם מחיר שנשמע לנו הגיוני.
הנהג המקסים קיבל את פנינו באזור של איסוף המזוודות והרגשנו ממש וי.איי.פי כי הוא חנה ממש קרוב.
את הרכב השכור אספנו למחרת בעיר, כלומר, גל נסע לפגישה ברכבת (גם עליה ביררנו מראש ובדקנו מסלול) וחזר עם הרכב.
המסקנות בעניין היו: אם שוכרים רכב בשדה התעופה - אל תשכחו לבחור ברכב גדול כדי שיהיה מקום לכל התיקים והמזוודות. אם אתם שוכרים בעיר, חפשו חברות קטנות ומקומיות - הן בביטחון יותר זולות, ואותנו בכל מקרה הרכב השכור שימש רק כמה ימים עד שמצאנו רכב לקניה.

האוטו החתיך שלנו מדגמן טבע ניו זילנדי 

כסאות בטיחות לילדים
בניו זילנד ילדים עד גיל 7 צריכים לנסוע בכסאות בטיחות. התלבטנו אם לשלוח מהארץ או לקנות במקום, והחלטנו לתת צ'אנס לאופציה הראשונה. זאת כמובן לאחר שבדקנו שחברות התעופה מתייחסות לכסא והבוסטר כמו לעגלות ילדים ולא מחייבות בעלות נוספת. היתרון - אם הכל מגיע בשלום, יש לנו מיד דרך להתנייד עם הילדים ברכב, ואין צורך לשכור בעלות מפוקפקת, או להשקיע זמן בחיפוש אחר כסאות לרכב ביום הראשון שלנו, ברגל, עם ג'ט לג ושלושה ילדים...
את שני הכסאות ארזנו יחד, בניילון נצמד תעשייתי שהיה מאוד שימושי. אחרי הלוך וחזור בין הגורמים בנתב"ג נפרדנו מהכסאות שהיו מצויידים בכל המדבקות הנדרשות כדי שיגיעו עד ניו זילנד. בקיצור - החלטה טובה, וביצוע מדוייק :-)

כשהמשימה מוגדרת כהצלחה. זה אגב, ברכב השכור שלנו מהימים הראשונים

אוכל
אצלנו רגילים להתמודד עם נסיעה כאילו אין מחר, וכנראה נגיע למקום שאין בו אוכל ולכן מצטיידים בהרבה!!! ממתקים, מסטיקים, סנדוויצים, חטיפים, עוגיות ביתיות, פירות יבשים ואגוזים (וכל אחד מבני המשפחה שלי יכול לזהות את חלקו בהצטיידות). אבל הפעם ביעד היה אסור להיכנס עם אוכל, ומתוך הרצון שלי לחסוך התמודדויות בנסיעה החלטתי על אכיפת החוקים של ניו זילנד כבר ביציאה מהבית. את הקפה האחרון לפני הטיסה עשינו עם המון חברים  ומשפחה. הילדים זללו שוקולדים ואנחנו נהננו מהעוגות שאנחנו הכי אוהבים (ותודה לכל המשפחה המדהימה שלנו שהגיעה וציידה אותנו לדרך)
בסופו של דבר, לקחנו סנדוויצים לדרך, הילדים אכלו אותם באוטו, ומה שנותר נסע לרמת השרון. בתיק נשארה אריזה אחת של שקדים סגורים הרמטית, מסטיקים וכמה חטיפי שוקולד.
בזמן הטיסה לא חסר כלום, בתאילנד התיישבנו באזור המתנה עם מחשבים ואינטרנט והילדים שיחקו. אני גיליתי דוכן עם פירות טריים חתוכים וכולנו נהננו מאוד מאננס טרי, אבטיח, מלון ומנגו, בשילוב עם שקדים (תודה אסתי). לסיום נכנסנו למסעדה ועדי אכל ארוחת בוקר - זיו קיבלה ממנו את הביצה והלחם, הוא הסתדר עם הנקניקיות וגל קיבל ממנו את הקפה. אור ואני העדפנו סושי והתענגנו על כל ביס. אינטרקונטיננטלי :-)
כאמור לפני שעלינו לטיסה רוקנתי כל שביב של משהו שעשוי להיחשב אוכל, ובטיסה שהאוכל בה היה פחות מותאם לחך המקומי הסתדרנו בעיקר בזכות שינה טובה, ואורז לבן. האמת שהילדים קיבלו תמיד ארוחות שוות יותר ומותאמות לטעם שלהם ולשמחתי הסתדרו איתן מצויין.

אחרי כמעט יומיים נחתנו בפעם השלישית ועידכנו בקבוצת הווטצ'-אפ המשפחתית שהגענו לסוף המסלול. ואז התפננו לחגיגת הג'ט לג שנמשכה שבוע שלם והכתיבה את הלוז שלנו בימים הבאים.

אני והילדים בדרך לסופר. באמת! על הטיילת, ברגל לפני שהיה לנו אוטו. זמן איכות

Welcome to Aotearoa