שבועיים ראשונים בניו זילנד, תוכננו בקפידה והפתיעו אותנו באופן לא צפוי בעיקר בזכות המפגשים המרגשים של הימים הראשונים עם הארץ הנפלאה הזו.
את המפגש הראשון שלנו עברנו מרחפים מעייפות ותשישות הדרך, עם טום ומשפחתו שאירחו אותנו בצימר שלהם בפלימרטון (Plimerton) המוכר כאן בשם Bach. המשפחה המקסימה הזו שחזרה לניו זילנד לפני כמה שנים מדובאי קיבלה אותנו בחום וחברותיות. לעולם נזכור את הברביקיו הראשון שלנו בניו זילנד, ואת הבירה הביתית המעולה שטום מכין וחלק איתנו בנדיבות.
עדי גילה את אחת ההנאות הראשונות שזכה להן עם הגעתו לניו זילנד, מה שנמנע ממנו בארץ, בגדים קצרים בחורף והליכה ברגליים יחפות לכל מקום. כאן זה הסטנדרט ובלית ברירה אני הפולניה נאלצתי ליישר קו עם המקומיים, אחרי הכל הוא אחד מהם עכשיו.
שמיכות פוך מחממות, ושמש שמבשרת את בוא האביב ליוו אותנו יחד עם רוח מטורפת בכל השבוע הראשון, והרגשנו כמו בחופש אמיתי.
הצימר הקטן והחמוד היה בדיוק כל מה שקיווינו לו - מקום לחלוק יחד את הימים הראשונים, כל הזמן רואים ומרגישים ונמצאים יחד. וכמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, בזכות הזמן האיכותי הזה עדי שינה את הגישה שלו לשהות שלנו בניו זילנד.
עננה כבדה של חוסר וודאות העיבה על היום הראשון שלנו בפלימרטון כשגילינו שתינוקי של זיו נעלם. הבובה המרוטה שצלחה שתי טיסות טראנס אטלנטיות לא הגיעה ליעדה. אחרי לילה של דאגה מצד האמא הנפלאה שלו (אני דואגת לו שהוא לא נרדם כי הוא לבד) ולמרות שהסיכוי לאתר בובה שכזו באחד משני שדות התעופה הגדולים באי הצפוני נראתה לנו כאפסית עד בלתי ריאלית בעליל, כתבתי למחלקת האבידות והמציאות של אייר נ"ז שהעבירו את הטיפול במקביל גם לאוקלנד וגם לוולינגטון. עוד באותו הערב קיבלנו תשובה מאוקלנד שלא נמצאה בובה כזו, ופחות מ24 שעות לאחר מכן, קיבלנו תשובה חיובית מוולינגטון. קפצנו לסיבוב נוסף בשדה התעופה, מחלקת המציאות נמצאת למרבה הנוחיות ממש ליד היציאה, התינוקי נמצא ממותג במדף והועבר אלינו בכזו יעילות שאפילו לא הספקנו לשלם על חניה.
המפגש המרגש התרחש רק חצי שעה לאחר מכן, עת הערנו את האמא המודאגת שנרדמה וישנה כל הדרך אל ומשדה התעופה. סוף טוב #1
בימים הבאים פגשנו חברים שהיו עד אז וירטואלים בלבד, ופינינו להם מקום ענק בלב המתרחב שלנו. אמנם אנחנו חיים היום במרחק של 5 שעות נסיעה, אבל עדיין אני בטוחה שנתראה איתם הרבה יותר מאשר עם החברים שנשארו בישראל... הילדים זכו בחברה הישראלית - נוזית הראשונה שלהם. והתלהבו מאוד מהשליטה שלה באנגלית. עד המפגש הבא (בקרוב) הם כבר ידייקו יותר, ויתלהבו מהשליטה שלה בעברית. קיבלנו המון ברכות ממכרים שנמצאים בניו זילנד ואנחנו מחכים כבר לפגוש פנים אל פנים.
בנוסף על המפגשים האלו, הספקנו לקנות רכב נהדר שיש בו מספיק מקום גם לכולנו, וגם לכל התיקים שהיינו צריכים לקחת. גל סיים את כל המטלות שלו מול המועצה הרפואית ונפגש עם לוק הסוכן המיתולוגי שלנו לארוחת צהריים מרגשת. פתחנו את חשבון הבנק שלנו וקיבלנו את הכרטיסים המרובעים האלה שמוציאים כסף מהקיר, שאני מאוד מחבבת וכך גם הילדים. וגילינו שאנחנו מרחפים בערך 20 ס"מ מעל הקרקע באושר עילאי.
זיו שחזקה מאוד בלוחות זמנים הבינה שאם הגענו לניו זילנד, אז הדבר הבא הלוח השנה זה יום ההולדת של אבא ומיד (חודשיים) אחר כך שלה, כך שבהזדמנות הראשונה בסביבות המצלמה היא התחילה להכין לעצמה ברכות ליומולדת. כולם נסחפו להנאה הזו אחריה, ואני מחכה למועד הרלוונטי כדי להראות לה את זה.
ביום רביעי, בדיוק שבוע אחרי הנחיתה, ארזנו את המזוודות בפעם האחרונה, והעמסנו את עצמנו על האוטו החדש בדרך ליעד האחרון בנסיעה. הדרך הביתה היתה ארוכה אך מרגשת, 5 וחצי שעות אביביות, עם מקומות חדשים שהזכירו לי את הטיול שלנו, מנווטים עם מפה, שומעים שירים בעברית, וצובטים את עצמנו כל כמה דקות. לא מאמינים שזו המציאות. השוני הגדול היה הקולות המוזרים מהספסל האחורי שהתחילו בכל פעם שאחד משלושת המוסקיטרים זיהה את הסימן של מקדונלדס בעיירות שחלפנו בהן. בלית ברירה עשינו הפסקה קצרה, שהתארכה בזכות הג'ימבורי המשוכלל שבו הילדודסים מתחו קצת את הרגליים אחרי הנסיעה הממושכת.
ואז הגיע הרגע שבו הגענו לטאראנקי. לא היינו צריכים לראות את המפה. "ההר שלנו" כמו שקוראת לו זיו הופיע במלוא תפארתו, בלי אף ענן שיעיב על החוויה של הגילוי שלו בחלון הרכב. נסענו סביבו מצידו המזרחי דרך הצפון ועד שהתייצב במיקום אותו נלמד להכיר - מזרחית לנו, ומהצד השני הים. אין יותר וואו מזה, עוד לא מצאתי דרך לתפוס את זה במצלמה, אתם חייבים לבוא ולראות את זה בעצמכם...
בביתנו החדש חיכו לנו רובין מתווכת הנדל"ן וליז בעלת הבית. ואחרי סקירה מקיפה והתארגנות זריזה של בירוקרטיות מתבקשות בתהליך שהתנהל כולו און-ליין, סגרנו אחריהן את הדלת ונחתנו לערב הראשון שלנו בבית החדש. הנוף שנשקף מהחלון הגדול אומר הכל. נכון, זה לא ארמון, והאמת היא שהרצפה קצת חורקת, אבל אנחנו פה, ויש לנו את זה וזה נחמד (מאוד נחמד).
# סוף טוב אחרון, ומעכשיו החיים מתחילים מחדש
את המפגש הראשון שלנו עברנו מרחפים מעייפות ותשישות הדרך, עם טום ומשפחתו שאירחו אותנו בצימר שלהם בפלימרטון (Plimerton) המוכר כאן בשם Bach. המשפחה המקסימה הזו שחזרה לניו זילנד לפני כמה שנים מדובאי קיבלה אותנו בחום וחברותיות. לעולם נזכור את הברביקיו הראשון שלנו בניו זילנד, ואת הבירה הביתית המעולה שטום מכין וחלק איתנו בנדיבות.
עדי גילה את אחת ההנאות הראשונות שזכה להן עם הגעתו לניו זילנד, מה שנמנע ממנו בארץ, בגדים קצרים בחורף והליכה ברגליים יחפות לכל מקום. כאן זה הסטנדרט ובלית ברירה אני הפולניה נאלצתי ליישר קו עם המקומיים, אחרי הכל הוא אחד מהם עכשיו.
שמיכות פוך מחממות, ושמש שמבשרת את בוא האביב ליוו אותנו יחד עם רוח מטורפת בכל השבוע הראשון, והרגשנו כמו בחופש אמיתי.
הצימר הקטן והחמוד היה בדיוק כל מה שקיווינו לו - מקום לחלוק יחד את הימים הראשונים, כל הזמן רואים ומרגישים ונמצאים יחד. וכמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, בזכות הזמן האיכותי הזה עדי שינה את הגישה שלו לשהות שלנו בניו זילנד.
עננה כבדה של חוסר וודאות העיבה על היום הראשון שלנו בפלימרטון כשגילינו שתינוקי של זיו נעלם. הבובה המרוטה שצלחה שתי טיסות טראנס אטלנטיות לא הגיעה ליעדה. אחרי לילה של דאגה מצד האמא הנפלאה שלו (אני דואגת לו שהוא לא נרדם כי הוא לבד) ולמרות שהסיכוי לאתר בובה שכזו באחד משני שדות התעופה הגדולים באי הצפוני נראתה לנו כאפסית עד בלתי ריאלית בעליל, כתבתי למחלקת האבידות והמציאות של אייר נ"ז שהעבירו את הטיפול במקביל גם לאוקלנד וגם לוולינגטון. עוד באותו הערב קיבלנו תשובה מאוקלנד שלא נמצאה בובה כזו, ופחות מ24 שעות לאחר מכן, קיבלנו תשובה חיובית מוולינגטון. קפצנו לסיבוב נוסף בשדה התעופה, מחלקת המציאות נמצאת למרבה הנוחיות ממש ליד היציאה, התינוקי נמצא ממותג במדף והועבר אלינו בכזו יעילות שאפילו לא הספקנו לשלם על חניה.
המפגש המרגש התרחש רק חצי שעה לאחר מכן, עת הערנו את האמא המודאגת שנרדמה וישנה כל הדרך אל ומשדה התעופה. סוף טוב #1
![]() |
| תינוקי במפגש ראשון עם החברים, אחרי לילה מחוץ לבית |
| מבלים בTe-Papa המוזיאן הלאומי של ניו זילנד. חוויה מומלצת לא רק בימים קרים |
זיו שחזקה מאוד בלוחות זמנים הבינה שאם הגענו לניו זילנד, אז הדבר הבא הלוח השנה זה יום ההולדת של אבא ומיד (חודשיים) אחר כך שלה, כך שבהזדמנות הראשונה בסביבות המצלמה היא התחילה להכין לעצמה ברכות ליומולדת. כולם נסחפו להנאה הזו אחריה, ואני מחכה למועד הרלוונטי כדי להראות לה את זה.
| שיהיו לי המון מתנות |
| מצלמים ברכות ליומולדת בדרך לסופר. הסרט המלא בקרוב |
ביום רביעי, בדיוק שבוע אחרי הנחיתה, ארזנו את המזוודות בפעם האחרונה, והעמסנו את עצמנו על האוטו החדש בדרך ליעד האחרון בנסיעה. הדרך הביתה היתה ארוכה אך מרגשת, 5 וחצי שעות אביביות, עם מקומות חדשים שהזכירו לי את הטיול שלנו, מנווטים עם מפה, שומעים שירים בעברית, וצובטים את עצמנו כל כמה דקות. לא מאמינים שזו המציאות. השוני הגדול היה הקולות המוזרים מהספסל האחורי שהתחילו בכל פעם שאחד משלושת המוסקיטרים זיהה את הסימן של מקדונלדס בעיירות שחלפנו בהן. בלית ברירה עשינו הפסקה קצרה, שהתארכה בזכות הג'ימבורי המשוכלל שבו הילדודסים מתחו קצת את הרגליים אחרי הנסיעה הממושכת.
ואז הגיע הרגע שבו הגענו לטאראנקי. לא היינו צריכים לראות את המפה. "ההר שלנו" כמו שקוראת לו זיו הופיע במלוא תפארתו, בלי אף ענן שיעיב על החוויה של הגילוי שלו בחלון הרכב. נסענו סביבו מצידו המזרחי דרך הצפון ועד שהתייצב במיקום אותו נלמד להכיר - מזרחית לנו, ומהצד השני הים. אין יותר וואו מזה, עוד לא מצאתי דרך לתפוס את זה במצלמה, אתם חייבים לבוא ולראות את זה בעצמכם...
בביתנו החדש חיכו לנו רובין מתווכת הנדל"ן וליז בעלת הבית. ואחרי סקירה מקיפה והתארגנות זריזה של בירוקרטיות מתבקשות בתהליך שהתנהל כולו און-ליין, סגרנו אחריהן את הדלת ונחתנו לערב הראשון שלנו בבית החדש. הנוף שנשקף מהחלון הגדול אומר הכל. נכון, זה לא ארמון, והאמת היא שהרצפה קצת חורקת, אבל אנחנו פה, ויש לנו את זה וזה נחמד (מאוד נחמד).
| Te Moana יש לבית שלנו שם מאורי |
| הויסטריה החדשה שלנו, כבר מרגישים בבית |
# סוף טוב אחרון, ומעכשיו החיים מתחילים מחדש








