יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

נחיתות רכות

שבועיים ראשונים בניו זילנד, תוכננו בקפידה והפתיעו אותנו באופן לא צפוי בעיקר בזכות המפגשים המרגשים של הימים הראשונים עם הארץ הנפלאה הזו.

את המפגש הראשון שלנו עברנו מרחפים מעייפות ותשישות הדרך, עם טום ומשפחתו שאירחו אותנו בצימר שלהם בפלימרטון (Plimerton) המוכר כאן בשם Bach. המשפחה המקסימה הזו שחזרה לניו זילנד לפני כמה שנים מדובאי קיבלה אותנו בחום וחברותיות. לעולם נזכור את הברביקיו הראשון שלנו בניו זילנד, ואת הבירה הביתית המעולה שטום מכין וחלק איתנו בנדיבות.
עדי גילה את אחת ההנאות הראשונות שזכה להן עם הגעתו לניו זילנד, מה שנמנע ממנו בארץ, בגדים קצרים בחורף והליכה ברגליים יחפות לכל מקום. כאן זה הסטנדרט ובלית ברירה אני הפולניה נאלצתי ליישר קו עם המקומיים, אחרי הכל הוא אחד מהם עכשיו.
שמיכות פוך מחממות, ושמש שמבשרת את בוא האביב ליוו אותנו יחד עם רוח מטורפת בכל השבוע הראשון, והרגשנו כמו בחופש אמיתי.
הצימר הקטן והחמוד היה בדיוק כל מה שקיווינו לו - מקום לחלוק יחד את הימים הראשונים, כל הזמן רואים ומרגישים ונמצאים יחד. וכמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים, בזכות הזמן האיכותי הזה עדי שינה את הגישה שלו לשהות שלנו בניו זילנד.



עננה כבדה של חוסר וודאות העיבה על היום הראשון שלנו בפלימרטון כשגילינו שתינוקי של זיו נעלם. הבובה המרוטה שצלחה שתי טיסות טראנס אטלנטיות לא הגיעה ליעדה. אחרי לילה של דאגה מצד האמא הנפלאה שלו (אני דואגת לו שהוא לא נרדם כי הוא לבד) ולמרות שהסיכוי לאתר בובה שכזו באחד משני שדות התעופה הגדולים באי הצפוני נראתה לנו כאפסית עד בלתי ריאלית בעליל, כתבתי למחלקת האבידות והמציאות של אייר נ"ז שהעבירו את הטיפול במקביל גם לאוקלנד וגם לוולינגטון. עוד באותו הערב קיבלנו תשובה מאוקלנד שלא נמצאה בובה כזו, ופחות מ24 שעות לאחר מכן, קיבלנו תשובה חיובית מוולינגטון. קפצנו לסיבוב נוסף בשדה התעופה, מחלקת המציאות נמצאת למרבה הנוחיות ממש ליד היציאה, התינוקי נמצא ממותג במדף והועבר אלינו בכזו יעילות שאפילו לא הספקנו לשלם על חניה.
המפגש המרגש התרחש רק חצי שעה לאחר מכן, עת הערנו את האמא המודאגת שנרדמה וישנה כל הדרך אל ומשדה התעופה. סוף טוב #1

תינוקי במפגש ראשון עם החברים, אחרי לילה מחוץ לבית
בימים הבאים פגשנו חברים שהיו עד אז וירטואלים בלבד, ופינינו להם מקום ענק בלב המתרחב שלנו. אמנם אנחנו חיים היום במרחק של 5 שעות נסיעה, אבל עדיין אני בטוחה שנתראה איתם הרבה יותר מאשר עם החברים שנשארו בישראל... הילדים זכו בחברה הישראלית - נוזית הראשונה שלהם. והתלהבו מאוד מהשליטה שלה באנגלית. עד המפגש הבא (בקרוב) הם כבר ידייקו יותר, ויתלהבו מהשליטה שלה בעברית. קיבלנו המון ברכות ממכרים שנמצאים בניו זילנד ואנחנו מחכים כבר לפגוש פנים אל פנים.



מבלים בTe-Papa המוזיאן הלאומי של ניו זילנד. חוויה מומלצת לא רק בימים קרים
בנוסף על המפגשים האלו, הספקנו לקנות רכב נהדר שיש בו מספיק מקום גם לכולנו, וגם לכל התיקים שהיינו צריכים לקחת. גל סיים את כל המטלות שלו מול המועצה הרפואית ונפגש עם לוק הסוכן המיתולוגי שלנו לארוחת צהריים מרגשת. פתחנו את חשבון הבנק שלנו וקיבלנו את הכרטיסים המרובעים האלה שמוציאים כסף מהקיר, שאני מאוד מחבבת וכך גם הילדים. וגילינו שאנחנו מרחפים בערך 20 ס"מ מעל הקרקע באושר עילאי.
זיו שחזקה מאוד בלוחות זמנים הבינה שאם הגענו לניו זילנד, אז הדבר הבא הלוח השנה זה יום ההולדת של אבא ומיד (חודשיים) אחר כך שלה, כך שבהזדמנות הראשונה בסביבות המצלמה היא התחילה להכין לעצמה ברכות ליומולדת. כולם נסחפו להנאה הזו אחריה, ואני מחכה למועד הרלוונטי כדי להראות לה את זה.

שיהיו לי המון מתנות
מצלמים ברכות ליומולדת בדרך לסופר. הסרט המלא בקרוב





ביום רביעי, בדיוק שבוע אחרי הנחיתה, ארזנו את המזוודות בפעם האחרונה, והעמסנו את עצמנו על האוטו החדש בדרך ליעד האחרון בנסיעה. הדרך הביתה היתה ארוכה אך מרגשת, 5 וחצי שעות אביביות, עם מקומות חדשים שהזכירו לי את הטיול שלנו, מנווטים עם מפה, שומעים שירים בעברית, וצובטים את עצמנו כל כמה דקות. לא מאמינים שזו המציאות. השוני הגדול היה הקולות המוזרים מהספסל האחורי שהתחילו בכל פעם שאחד משלושת המוסקיטרים זיהה את הסימן של מקדונלדס בעיירות שחלפנו בהן. בלית ברירה עשינו הפסקה קצרה, שהתארכה בזכות הג'ימבורי המשוכלל שבו הילדודסים מתחו קצת את הרגליים אחרי הנסיעה הממושכת.
ואז הגיע הרגע שבו הגענו לטאראנקי. לא היינו צריכים לראות את המפה. "ההר שלנו" כמו שקוראת לו זיו הופיע במלוא תפארתו, בלי אף ענן שיעיב על החוויה של הגילוי שלו בחלון הרכב. נסענו סביבו מצידו המזרחי דרך הצפון ועד שהתייצב במיקום אותו נלמד להכיר - מזרחית לנו, ומהצד השני הים. אין יותר וואו מזה, עוד לא מצאתי דרך לתפוס את זה במצלמה, אתם חייבים לבוא ולראות את זה בעצמכם...


בביתנו החדש חיכו לנו רובין מתווכת הנדל"ן וליז בעלת הבית. ואחרי סקירה מקיפה והתארגנות זריזה של בירוקרטיות מתבקשות בתהליך שהתנהל כולו און-ליין, סגרנו אחריהן את הדלת ונחתנו לערב הראשון שלנו בבית החדש. הנוף שנשקף מהחלון הגדול אומר הכל. נכון, זה לא ארמון, והאמת היא שהרצפה קצת חורקת, אבל אנחנו פה, ויש לנו את זה וזה נחמד (מאוד נחמד).

Te Moana יש לבית שלנו שם מאורי

הויסטריה החדשה שלנו, כבר מרגישים בבית




# סוף טוב אחרון, ומעכשיו החיים מתחילים מחדש

יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

חנוכה ראשון

חנוכה הוא החג הראשון שלנו רחוק מישראל, ובזכות הכריסמס התחושה החגיגית מקבלת כאן את המשמעות הראויה לה.
פעם ראשונה שהכנתי סופגניות, ה ר ב ה סופגניות. מכל הסוגים והמינים, ואנחנו רק בנר שלישי...

את אחר הצהריים פתחנו עם קשת מדהימה ומסנוורת ממש מול המרפסת 



התאמנתי על הכנת ספינג' שנחטפו ביום שישי, במועדון הגלישה שלנו (עוד לפני שהספקתי לצלם). ולאחר הסיפתח המוצלח הזה, החלטתי שאני יכולה לנסות להכין סופגניות אמיתיות. לא ויתרתי על שיחת התמיכה של אמא וסבתא (ותודה לאלוהיי הסקייפ שנמצא בכל מקום). חבל שהן לא יכלו להיות כאן ולראות את התוצאה. אולי בשנה הבאה.



לעומת זאת החבילה הראשונה שלנו מישראל הגיעה! מלאה בכל טוב - עם ריח של במבה, טחינה וממרח תמרים (מחר כבר יהיו עוגיות מגולגלות של גלי דהרי). אין כמו מכתבים מרגשים ומשחקים חדשים שעשו המון כיף. והכל הגיע בדיוק באותו היום עם חבר מהקיבוץ הגיע לביקור מפתיע, ואיתו קפה שחור וכוסות מגניבות. תודה יואב!

מריחים את הבמבה? שיחת היום: איך אומרים במבה באנגלית.
שכחתי לבקש מההורים סביבונים, אז במקום זה אנחנו מכינים בעצמנו. אני בטח אהיה יותר מסודרת לפעם הבאה, עם רשימה לקראת החג הרלוונטי.


ביום ראשון בערב סחבנו את החנוכיה המהממת שלנו לחברים בניו פלימות' איתם הדלקנו את הנר הראשון. איה, יריב וכל בני המשפחה קיבלנו אותנו בחיבוק הכי ישראלי שיש, עם עץ חג מולד ובראשו דגל ישראל, ואשר ממנו השתלשלו סביבונים לרוב. הכי מדליק בעולם! אני שוקלת לאמץ לשנה הבאה.
את החנוכיה היפה הזו קיבלתי מחברות טובות ממש רגע לפני שעזבנו את הבית, ומעט אחרי שכבר שלחנו את הארגזים. היא טיילה איתנו במזוודה, מוגנת בין ערמות של בגדים וכמה כיף לי שהיא הגיעה שלמה וסוף כל סוף היא בשימוש. אני חושבת עליכן המון, ומחייכת בשמחה עם כל יום שהיא עושה לנו חנוכה שמח

אין תמונה של העץ, אבל יש הדלקת נרות
אור ועדי ביקשו שאגיע לכיתות שלהם לספר על החג שלנו. בינתיים הייתי אצל עדי, והילדים בכיתה ממש שמחו (איך לא... היו סופגניות). הדלקנו נרות ובירכנו בעברית, סיפרנו על אנטיוכוס ועל המכבים, וגילינו שיש סיבה שהכל מטוגן (נס השמן כמובן... מעניין אם יקרה נס ולא נעלה במשקל באופן חריג אחרי השבוע הזה) למה מסובבים סביבון, ועל ההבדל בין המנורה בבית המקדש לבין החנוכיה. ותודה לגוגל על שלל האינפורמציה. היה מאתגר מאוד לא להכניס יותר מדי ענייני דת לסיפור הילדים, אחרי הכל זה חג שכולו היהודים מול היוונים שניסו להפוך אותנו למשהו אחר...
המורה המקסימה שהיתה איתנו בשיעור עזרה לי מאוד וכיוונה אותנו בעיקר להסברים על ההבדלים בין אנשים. אנחנו שלא חוגגים כריסמס ולא מכירים את המנהגים, ולשים את עצמם בנעלינו כשהם לומדים על המנהגים אצלנו בבית. הילדים המתוקים היו מוקסמים ולא שכחו להרים לי את האגו כשציינו שאני ממש בשלנית טובה, ושהם היו מוכנים לאמץ אותנו (פחות או יותר).

בינתיים הספקנו גם לשתול גינת ירק ותבלינים, והחלטתי לארגן פינות קטנות בבית. כי למרות שאנחנו לא יודעים כמה זמן עוד נישאר בבית השכור הזה, אני חושבת שצריכה להיות לו בינתיים תחושה של בית.

הפינה שלי ליד שולחן האוכל
לפנינו עוד חמישה ימים לחגיגה שלנו, ואז אחרי נשימה עמוקה מתחיל הכריסמס. אנחנו כבר מכינים מתנות לחברים, וניקח בו חלק יחד עם החברים החדשים שכבר הזמינו אותנו לחגוג אותו כמו שחוגגים בניו זילנד - ברביקיו, ואחר כך לים :-)



יום שבת, 5 בדצמבר 2015

תכנית חומש לנסיעה - חמישה חודשים באקסל אחד

מי שמכיר אותי יודע שמתמטיקה ואני לא ממש הולכים יחד, ככה שהרתיעה הראשונית שלי מתכנת האקסל היתה  טבעית ומובנת לחלוטין. ועם זאת, בזכות כמה שנים במשרדים שבהם מחבבים אקסלים מכל הסוגים וקצת תמיכה מאבא, מצאתי את הדרך שבה גם אני אוכל לחבב את הטבלאות הבלתי נגמרות האלה.

פשוט במקום מספרים ופונקציות אני ממלאת אותם בטקסטים וצבעים.

בכל אופן, כמומחית בטבלאות (שנראות מצויין לעין), הכנתי לנו תכנית לחמשת החודשים שלפני המעבר.
בשביל לא לחסוך מכם את ההנאה במילוי טבלה משלכם אני מעלה כאן רק את ראשי הפרקים ואתם תשבצו אותה כטוב בעינכם. אה, ואל תשכחו למחוק כל סעיף שביצעתם :-)

5 חודשים לפני
- להזמין כרטיסי טיסה
- פגישה עם רו"ח לגבי הסדרי מס וביטוח לאומי (המלצות בפניה פרטית אם תרצו)
- לארגן תור לבדיקה רפואית לויזה
- לברר על אפשרויות העברת ציוד לניו זילנד
- לסגור חוזה העסקה
- לתרגם את כל המסמכים הנדרשים לויזה ולמקום העבודה.
   (אצלנו היה גם צורך באישור המקצוע ע"י המועצה הרפואית וזה היה במקביל לטיפול בויזה)

4 חודשים לפני המעבר
- להוציא אישור מהמשטרה
- ארגון כל מה שקשור לסיום העסקה

3 חודשים לפני הטיסה
- ביצוע הבדיקה הרפואית
- רכישת כל הציוד הטכנולוגי שמחליטים לגביו לפני המעבר: מחשב, איי-פאד וטלפונים ניידים אם מחליטים עליהם.
   (אנחנו שקלנו גם די.וי. די. נייד וויתרנו בסוף) הייתרון ברכישת מחשב בארץ היא המקלדת עם העברית
- טיפולי שיניים לכל המשפחה
- מתנות פרידה לחברים ובני משפחה
- לסגור חברת שילוח
- הגשת המסמכים לויזה יחד עם הדרכונים שאמורים לחזור בזמן
- ארגון תיק מסמכים לנסיעה המכיל את כל החומר המתורגם והחתום ע"י נוטריון
- בשלב הזה הגשנו עד סוף החודש את ה EOI
- פגישה עם יועץ פנסיוני

במהלך החודשיים האחרונים
- להכין ייפוי כח חתום ע"י נוטריון לפעולות בבנק, תשלומים שונים וטיפול בנכסים (למי שיש) בזמן שאנחנו בחו"ל
- אריזת הבית לקראת המשלוח, סימון פריטים למכירת חצר
- פרסום בקבוצות אזוריות ובית פתוח למכירת כל מה שלא נוסע
- החלפת כתובת במשרד הפנים לבית של ההורים
- שינוי כתובות בדואר רשמי שמגיע הביתה
- מסיבת פרידה לילדים ופרידה מהמושב
- עוזבים את הבית ונוסעים לחופש בצפון

חודש לפני הנסיעה
- לקבל החלטות לגבי הפעילות הפיננסית בישראל. אנחנו צימצמנו כרטיסי אשראי (השארנו שניים) וסגרנו חשבונות לא פעילים
- טיולי סופשבוע עם חברים
- ביטול מנויים לעיתונים או התחייבויות קבועות, כביש 6
- עידכון של ביטוח לאומי על העזיבה ובירור כל העניינים המשתמעים מכך
- לפתוח חשבון בנק בניו זילנד
- להיסגר על מקום מגורים לתקופה הראשונה (שבוע בוולינגטון ואחר כך בית לחודשים הראשונים בניו פלימות)
- ביטוח בריאות לחודש הראשון, בעיקר בשביל להרגיש מכוסים עד שמרגישים מספיק בנוח ומארגנים ביטוח בריאות פרטי. זה מכסה גם את הטיסות ואת הסיכוי שמשהו ילך לאיבוד.
- ארגון ציוד שצריך להיכנס לתיקים (אם לא שלחתם במכולה מפצל חשמלי ישראלי (עדיף אפילו שלושה) בשביל המחשב, המטענים של הטלפונים והמכשירים החשמליים במטבח, זה הזמן. גם מומלץ לקנות כמה מתאמים לחשמל. בניו זילנד לא תמצאו תקע נ"ז עם שקע ישראלי.
- הזמנת רכב ליום שאחרי הנחיתה
- הזמנת מונית לשדה התעופה בניו זילנד

שבוע לפני שעולים למטוס
- חגיגות פרידה
- אריזה של המזוודות
- סים זמני לטלפון הנייד (אנחנו השתמשנו בשירות של Local 03) אבל מציעה לבדוק מה מתאים לכל אחד במקרה הפרטי שלו.
- העברת בעלות על קווי הטלפון הניידים שלנו לאחד ההורים, כדי שהם יוכלו להנות מהזכות לבטל אותם אחרי שנסתדר עם טלפון מקומי

יום לפני
- סיום אריזה ושקילת מזוודות
- כל מה ששכחנו: זה הזמן לקנות

יום הטיסה
יום שכולו חיבוקים ופרידות. קחו אותו באיזי, תעשו אפילו טיול קטן לפארק ותסיימו אותו בקפה של אחר הצהריים בבית שיכול לקבל את כל מי שרוצה לבוא. אבל תארגנו את זה מראש, בשביל זה רשמתי את זה באקסל.




יום חמישי, 3 בדצמבר 2015

טסים ונהנים

להתארגן לטיסה בכיוון אחד עם שלושה ילדים, 10 תיקים, שני קונקשנים שנמרחת על גבי 48 שעות כמעט (למרות שבפועל מדובר ב-27 שעות בערך) מצריך נשימה עמוקה, התארגנות והכנה נפשית.

לעבור ליד הלוח שנה, לחלקנו זה עשה חיוך ולחלק פרצוף עצוב. ההתרגשות באוויר

אותי באופן אישי זה הפחיד מאוד. בעיקר שילכו לאיבוד בדרך, באחד משדות התעופה הענקיים, במקום שבו הם לא יכולים לתקשר בעברית ולא ידעו למי לפנות. נסיונות של הרגע האחרון ללימוד אנגלית בסיסית לשדות תעופה לא ממש עבדה. במיוחד כשהחלופה היתה ללכת לבריכה או לשחק עם בני הדודים והחברים...
דרכונים בכיסוי אישי. כל אחד יודע איך הוא נראה

מה לקחת
כשחושבים על כך שיש תיק לכל נוסע, עוברת המחשבה שלכל אחד יהיה תיק משלו, אבל למעשה כיוון שאנחנו יחד כל הזמן, חילקנו את התיקים ל"נושאים" וכך היו שני תיקים ששימשו אותנו בזמן הטיסה ועוד כמה תיקים נילווים עם שימוש משני. בנוסף אגלה בסוד שבעצם היינו עם שבעה תיקים, שניים מהם (תיק מסמכים ותיק מחשב) נדחסו לתיקים האחרים במעברים הרשמיים בטיסות:
תיק קטן ונגיש - תיק גב קטן או תיק צד שהיה איתי כל הזמן עם הדרכונים, המסמכים, הטלפונים והארנקים. מסטיקים וחטיפים היו רק בו, וכך ידעתי שברגע שמגיעים לתאילנד אני מרוקנת אותו לגמרי ולא מסתכנת בעיכובים מיותרים, או בהפתעות לא צפויות בתיקים האחרים. ובשאר הזמן הוא היה ארוז בתוך אחת התיקים האחרים.
תיק טכנולוגיות - בתוכו היו מחשב נייד, איי-פאד, דיסקים של די.וי.די, מטענים לכל המכשירים והכי חשוב - אזניות!!! (לנו לא היו ולכן הילדים לא יכלו לעשות רעש עם המשחקים באייפד) לשמחתי ומזלי, מלבד סרט אחד שראינו חלש חלש לא נזקקנו למחשב במהלך הטיסה. לכל המכשירים הללו מגבלת סוללה ולכן חישבנו כך שבטיסה הראשונה נשתמש בעיקר בתכניות הבידור של אלעל שהריי הן בעברית, ובטיסה השניה במכשירים הללו. כמובן שלאור העובדה שזו היתה טיסת לילה צלחנו את כל הדרך באופן ממש אופטימלי. בקונקשן בתאילנד מצאנו עמדת הטענה לניידים וכך גם יכולנו להעביר בנחת 5 שעות המתנה לטיסה השניה. הסוד שלנו היה שהתיק מחשב הוא למעשה תיק שישי (אלא אם כן אתם טסים ביזנס), וכדי לא לבזבז תיק שלם הכנסנו אותו לתוך תיק היצירה, רק בעליה למטוס. אחר כך הוא כבר תיפקד כתיק עצמאי לחלוטין
תיק יצירה ומשחקים - המון המון המון מדבקות (אותן קנינו יחד בחנות יצירה) גם פשוטות יחסית וגם מיוחדות עם דמויות שהילדים אוהבים, סט חדש של טושים צבעוניים במיוחד עם הרבה גוונים וחבילת דפים בלתי נגמרת. בזמן הטיסה הראשונה, כולם רצו להכין מכתבים וציורים לגן, לחברים ולסבים והסבתות. השוס העיקרי היה חוברות של מנדלות לצביעה, זה בהחלט העסיק אותנו הרבה. חשוב שהדפים יוכלו להיתלש כדי שזה ישמש את כולם בו זמנית. בנוסף לזה לקחנו בערך 5 משחקיי קלפים שהילדים אוהבים, וכמה משחקים שמיועדים לנסיעות עם מגנטים (קנינו בסטימצקי) ולא ממש הספקנו לשחק בהם. אבל הם לא תופסים הרבה מקום והיו ממש שימושיים דווקא אחרי הטיסה בשבוע שלנו בצימר. אנחנו לוקחים אותם איתנו עכשיו גם לנסיעות של סופי שבוע והקניה שלהם ממש משתלמת.




 תיק בגדים - כל זמן שהיינו בשדות תעופה הכל היה בסדר. בגדים קצרים, עליונית והיינו מסודרים. ברגע שיצאנו לאוויר הצונן של אוקלנד גילינו שממש קר לנו. ההחלפה בין הטרמינלים באוקלנד איפשרה לנו הכנה מוקדמת (אבל מסתבר שלא מספקת) למזג האויר של תחילת האביב בניו זילנד. הליכה ממש קלה בעקבות סימון ירוק על השביל הובילה אותנו מהטרמינל הבינלאומי לטרמינל של טיסות פנימיות בניו זילנד, מה שגרם לי פעם ראשונה לחשוב על כך שאנחנו ממש מקומיים. התיק שלא שימש אותנו כלל בטיסות יצא, מחלפות הוחלפו והמשכנו בדרכנו ליעד הבא, טיסה לוולינגטון.
ואז נחתנו וקלטנו שממש ממש ממש קר. הבגדים הארוכים הדקים לא מספיקים וממש לא עומדים מול הרוח של וולינגטון.
אז למי שמגיע לאי הנפלא הזה וחושב שהאביב זה סבבה - תחשבו חורף בישראל, ביום ממש קר, ממש ממש קר, נגיד, טיול לחרמון. בנוסף בתיק הזה היה תיק רחצה קטן עם משחות ומברשות שיניים לכולנו, אחרי הכל אנחנו כמעט יומיים בטיסות.
שני תיקים לכל מה שלא נכנס בתיקים הגדולים - בחודש שלנו בצפון בכל זאת אגרנו עוד כמה דברים ותמיד נזכרים בעוד דברים שכדאי לקחת (אוווו... זה רעיון לעוד פוסט) זה המקום לספר שאנחנו לא קנינו מזוודות, מתוך מחשבה על אפשרויות האחסון שלהם בעתיד. אנחנו אמנם נגיע לביקורים בישראל, אבל בשאר הזמן הן פשוט עשויות לתפוס חדר שלם בבית שעדיין לא ידענו איך הוא יראה. לכן, קנינו 5 צ'ימידנים גדולים מאוד, עם ידיות נשלפות, שעומדים עכשיו בערמה יפה ומסודרת מתחת למדף התחתון בארון הבגדים שלנו. חמישית המקום של חמש מזוודות.

אחד הרגעים. להתרגש מהסמלים של Air NZ זה האל על החדש

שוס: עגלה לתיקי יד
אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה, כי פעם היתה לאמא שלי מן עגלה כזו... בכל מקרה, אני אחפש לקראת הטיסה הבאה שתהיה לנו. מדובר בעגלות מתקפלות שאפשר לשים את תיקי היד עליהן והן היו יכולות לחסוך לנו הרבה מקום בידיים. כי כשיוצאים מהמטוס משתדלים לא להיתקל באנשים אחרים, לג'נגל 5 תיקי יד גדולים, שבחלקם משחקים וספרים, תיק מחשב ובגדים להחלפה (כי עוברים עונות) וככה נשארת גם איזו יד פנויה להחזיק את הילדים שלא יעלמו בין כל האנשים.

אמצעי זיהוי
כאמא "לא" חרדתית בכלל, כל מה שהעסיק אותי בשבועיים שלפני הטיסה היה הפחד מהיעלמות הילדים בשדות התעופה הגדולים, וסיפורי אימה על ילדים שנחטפים בתאילנד. בזכות קשרים ענפי בעולם הרפואה, זכינו לקבל צמידי של בתי חולים ורשמנו את הפרטים של הילדים עם מספר טלפון שהיה זמין (של אמא שלי) בישראל, ועם השמות שלנו כדי שיוכלו לקרוא לנו אם יהיה צורך. אם הייתי מתארגנת כמו שצריך הייתי פשוט מזמינה את אחד הצמידים המגניבים מהסיליקון, עם צבעים יפים וקטע עיצובי שיהיו לכל אחד מהילדים
בתוך הלחץ וההתרגשויות, חשבתי שאדביק להם מסקינטייפ עם הפרטים, ממש כמו שעושים לתינוקות שנולדים בבית החולים. בסוף, הכל נשאר בראש או בתיק והמקסימים הצליחו לשמור על עצמם קרוב אלינו והכל היה בסדר, אבל בהחלט לא היה עמוס ואני לא בטוחה שלא אנצל את הצמידים האלה לפעם הבאה. או שאולי אתחיל לחפש כבר עכשיו את הצמידים האלה, כדי שיהיו לי לפעם הבאה

מחפשת קישור לרכישה בניו זילנד. מי שמשעמם לו מוזמן לעזור

בובה חשודה
כל משפחה צריכה בובה כזו, שוברת מתח ונראית חשודה בעליל כחפץ להברחת סמים. התינוקי הנצחי של זיוי עבר את כל הסריקות יחד איתנו, והיה כאמור החשוד המיידי בהברחות. זיו הניחה אותו במגש וחיכתה לו בכל פעם בצד השני. היו לנו כמה כמעטים שבהם התינוק כמעט ונשאר, וחוץ משלושת הילדים הוא היה הבא בתור ברשימה של "דברים שצריך לדאוג להם"
העניין הוא שבתור אמא של תינוקי זיו היתה ממש אחראית וזה עזר לה מאוד לשמור על הכיוון בכל הבידוקים. עד שהיא נרדמה בטיסה האחרונה והאמא של האמא השאירה אותו במטוס...

תינוקי חזר הביתה אחר טיפול מסור במחלקת האבידות של Air NZ

קרוקס עם אורות
אחרי שלושה חודשים עם כפכפים בקיץ הישראלי, פלוס החלפה ברגע האחרון של זוג שנקרע יומיים לפני הטיסה, הגעתי למסקנה המתבקשת - עיברו לקרוקס. קרוקס לילדים זו הנעל הכי הכי לטיסות. אפשר לחלוץ בקלות, לנעול במהירות ובגרסה החדשה - עם האורות, להמיס כל איש ביטחון, בודק מזעיף פנים או דיילת עסוקה. כשהאורות במטוס נכבו אז גם היה אפשר ללכת ולראות אותם ממש טוב (כל הדרך לשרותים וחזרה) וזה היה ממש נחמד. המחשבות שלי כמובן נדדו למקרי חירום אמיתיים בהן הקרוקס ישמשו להצלת הילדים בלב ים, אבל לשמחתי לא נדרשנו לכך. 5אה, וגם כשצריך להוריד נעליים בשביל בידוקים בטחוניים וכאלה. בקיצור שימושי

מונית
ההחלטה הכי טובה שקיבלנו בהקשר של ארגוני הנסיעה היתה הזמנת מונית גדולה שתאסוף אותנו משדה התעופה של וולינגטון לצימר. בהתחלה הזמנו רכב שכור שישמש אותנו בימים הראשונים, אבל מתוך הבנה שאנחנו אחרי 48 שעות בדרכים, עם שלושה ילדים, 10 תיקים ועוד צריכים לנסוע למקום שאנחנו לא מכירים, ובצד ההפוך של הכביש הביאה אותנו להחלטה המתבקשת - מונית!!!.
שבוע וקצת לפני הטיסה באמצעות חיפוש בגוגל, מצאתי שתי חברות שעובדות באזור, קיבלנו הצעות מחיר במייל, ובחרנו את זו שהציעה רכב אחד גדול ולא שניים קטנים, עם מחיר שנשמע לנו הגיוני.
הנהג המקסים קיבל את פנינו באזור של איסוף המזוודות והרגשנו ממש וי.איי.פי כי הוא חנה ממש קרוב.
את הרכב השכור אספנו למחרת בעיר, כלומר, גל נסע לפגישה ברכבת (גם עליה ביררנו מראש ובדקנו מסלול) וחזר עם הרכב.
המסקנות בעניין היו: אם שוכרים רכב בשדה התעופה - אל תשכחו לבחור ברכב גדול כדי שיהיה מקום לכל התיקים והמזוודות. אם אתם שוכרים בעיר, חפשו חברות קטנות ומקומיות - הן בביטחון יותר זולות, ואותנו בכל מקרה הרכב השכור שימש רק כמה ימים עד שמצאנו רכב לקניה.

האוטו החתיך שלנו מדגמן טבע ניו זילנדי 

כסאות בטיחות לילדים
בניו זילנד ילדים עד גיל 7 צריכים לנסוע בכסאות בטיחות. התלבטנו אם לשלוח מהארץ או לקנות במקום, והחלטנו לתת צ'אנס לאופציה הראשונה. זאת כמובן לאחר שבדקנו שחברות התעופה מתייחסות לכסא והבוסטר כמו לעגלות ילדים ולא מחייבות בעלות נוספת. היתרון - אם הכל מגיע בשלום, יש לנו מיד דרך להתנייד עם הילדים ברכב, ואין צורך לשכור בעלות מפוקפקת, או להשקיע זמן בחיפוש אחר כסאות לרכב ביום הראשון שלנו, ברגל, עם ג'ט לג ושלושה ילדים...
את שני הכסאות ארזנו יחד, בניילון נצמד תעשייתי שהיה מאוד שימושי. אחרי הלוך וחזור בין הגורמים בנתב"ג נפרדנו מהכסאות שהיו מצויידים בכל המדבקות הנדרשות כדי שיגיעו עד ניו זילנד. בקיצור - החלטה טובה, וביצוע מדוייק :-)

כשהמשימה מוגדרת כהצלחה. זה אגב, ברכב השכור שלנו מהימים הראשונים

אוכל
אצלנו רגילים להתמודד עם נסיעה כאילו אין מחר, וכנראה נגיע למקום שאין בו אוכל ולכן מצטיידים בהרבה!!! ממתקים, מסטיקים, סנדוויצים, חטיפים, עוגיות ביתיות, פירות יבשים ואגוזים (וכל אחד מבני המשפחה שלי יכול לזהות את חלקו בהצטיידות). אבל הפעם ביעד היה אסור להיכנס עם אוכל, ומתוך הרצון שלי לחסוך התמודדויות בנסיעה החלטתי על אכיפת החוקים של ניו זילנד כבר ביציאה מהבית. את הקפה האחרון לפני הטיסה עשינו עם המון חברים  ומשפחה. הילדים זללו שוקולדים ואנחנו נהננו מהעוגות שאנחנו הכי אוהבים (ותודה לכל המשפחה המדהימה שלנו שהגיעה וציידה אותנו לדרך)
בסופו של דבר, לקחנו סנדוויצים לדרך, הילדים אכלו אותם באוטו, ומה שנותר נסע לרמת השרון. בתיק נשארה אריזה אחת של שקדים סגורים הרמטית, מסטיקים וכמה חטיפי שוקולד.
בזמן הטיסה לא חסר כלום, בתאילנד התיישבנו באזור המתנה עם מחשבים ואינטרנט והילדים שיחקו. אני גיליתי דוכן עם פירות טריים חתוכים וכולנו נהננו מאוד מאננס טרי, אבטיח, מלון ומנגו, בשילוב עם שקדים (תודה אסתי). לסיום נכנסנו למסעדה ועדי אכל ארוחת בוקר - זיו קיבלה ממנו את הביצה והלחם, הוא הסתדר עם הנקניקיות וגל קיבל ממנו את הקפה. אור ואני העדפנו סושי והתענגנו על כל ביס. אינטרקונטיננטלי :-)
כאמור לפני שעלינו לטיסה רוקנתי כל שביב של משהו שעשוי להיחשב אוכל, ובטיסה שהאוכל בה היה פחות מותאם לחך המקומי הסתדרנו בעיקר בזכות שינה טובה, ואורז לבן. האמת שהילדים קיבלו תמיד ארוחות שוות יותר ומותאמות לטעם שלהם ולשמחתי הסתדרו איתן מצויין.

אחרי כמעט יומיים נחתנו בפעם השלישית ועידכנו בקבוצת הווטצ'-אפ המשפחתית שהגענו לסוף המסלול. ואז התפננו לחגיגת הג'ט לג שנמשכה שבוע שלם והכתיבה את הלוז שלנו בימים הבאים.

אני והילדים בדרך לסופר. באמת! על הטיילת, ברגל לפני שהיה לנו אוטו. זמן איכות

Welcome to Aotearoa

יום שישי, 27 בנובמבר 2015

עוברים עם הילדים

אחד הנושאים החשובים שליוו את כל התהליך שלנו כזוג במעבר לניו זילנד היה איך להעביר את שלושת המוסקיטרים שלנו. זהו תהליך מקביל עם פרמטרים נפרדים לחלוטין, שלידו הבירוקרטיה הניו זילנדית והישראלית גם יחד נראות ממש כמו משחק ילדים. סוג של פרוייקט בפני עצמו.

למי שלא מכיר את כל הפרטים יצאנו לדרך (לפני שנה) עם שלושה - עדי בן 6.5 בכיתה א' אור בת 5.5 וזיו בת שלוש.


אחרי שקיבלנו את ההחלטה שעוברים וכבר נכנסנו לעומק עם הבירורים והטפסים, התיישבנו יום אחד לספר לילדים. למה? כמובן כדי שלא ישמעו על זה מאחרים, אחרי הכל גרנו במקום קטן, ואנחנו מכירים את כולם ולרבים מהחברים יש לפחות ילד אחד בגיל של הילדים שלנו. אבל, בהחלט דחינו את זה כמה שניתן, בעיקר כי אין להם תפיסת זמן בשביל לקבל משהו שיתקיים בזמן ערטילאי כמו עוד שנה או שנתיים.

השיחה
חברה הציעה לי לעשות את השיתוף בשלבים. היא נתנה לי דוגמא שאמנם לקוחה מסיטואציה שונה לחלוטין בחיים (איך מספרים לילדים שההורים החליטו להתגרש), אבל השורה התחתונה היתה - הדרגתיות. לבנות להם את הסיפור עם שלבים, כל פעם לשתף אותם בעוד אינפורמציה רלוונטית ולא לשפוך את כל המידע בבת אחת. וגם אם ההחלטה כבר סופית, לחשוף אותם אליה כמו שהיא התקבלה - בשלבי חשיבה, בדיקה והחלטה. ולכן בארוחת ערב (עם אוכל שהילדים אוהבים כך שתהיה להם סבלנות ועיסוק נוסף בפה מלבד לדבר) סיפרנו להם על הטיול הנפלא שלנו לניו זילנד. הם כבר שמעו עליו בעבר, אבל לא הרבה. ושיתפנו אותם בכך שאנחנו רוצים לעבור לשם.

ואז הגיעה התגובה הראשונה - בכל זאת, ילד בן שש וחצי הוא טינאייג'ר בימנו: "אני נשאר כאן"

עכשיו, לי היה ברור שהוא לא נשאר, וגם לא ממש מחליט, אבל במסגרת העובדה שהוא עוד לא הפנים את זה נתנו לו להתבשל עם העניין. לצערי הא חזר אחרי כמה ימים עם הצעות שלא קידמו אותנו: אני אעבור לסבא וסבתא, או שאולי המשפחה של החבר הכי טוב תאמץ אותו, או שהוא פשוט ישאר עם הבית ששכרנו ומי שיבוא במקומנו יקבל גם אותו בעסקת החבילה.

אצל הבנות הדברים זרמו יותר על מי מנוחות. זיו - בהמלצת הגננת לא עסקנו בעניין כלל וכלל, ורק כשידענו על מועד עזיבה וכשבגן התחילו לדבר על המעברים לקראת שנה הבאה אז התחלנו לטפטף אינפורמציה. אור המתוקה שיתפה פעולה בהתלהבות  שיתפה את הצוות בגן ואת הילדים וכמו שהיא, עשתה את הכל בנעימים. כשהיו לה שאלות היא שאלה ונותר לנו רק להיות עם היד על הדופק יחד עם הצוות בגן ולבדוק שיש לה מקום להביע חששות ולשתף בשמחה.

להתכונן
במקביל לקשר הרציף לאורך כל הזמן עם המורות והגננות שדאגו מאוד לעודד ולהאיר באופן חיובי את השינוי שעומד לחול בחייהם של הילדים, אנחנו השתדלנו לתת להם את כל הכלים שהיו ברשותנו שאמורים היו לעשות להם את המעבר יותר קל. ישבנו יחד וראינו תמונות של הטיול וככה הילדים נחשפו לדברים מיוחדים שיש בניו זילנד, כשכבר ידענו היכן נגור הראינו להם את הבית ואת האזור שבו הוא נמצא ולמעשה שיתפנו אותם בכל השלבים. ובנוסף -

 שיעורי אנגלית - תמרי המדהימה הגיעה פעמיים בשבוע ללמד אותנו אנגלית. כל ילד קיבל את הזמן שלו, והם יכלו לבחור להצטרף גם לשיעורים של האחים האחרים. עדי רוב הזמן העדיף לוותר על השיעורים, אבל בסוף לא עמד מול הקסם של תמר, ובחודש האחרון גם קיבל חיזוק עם לימודי קריאה וכתיבה באנגלית. שלושתם הגיעו לכאן עם אוצר מילים בסיסי ומאוד שימושי.
אמנם מסביב כולם אמרו ועדיין אומרים לנו שהם ילמדו צ'יק צ'ק את השפה, אבל אני חייבת לומר שגם אם זה ייקח רק שלושה חודשים - כל יום הוא קשה ומאתגר.
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי מקפידה ללמד אותם בבית משפטים קצרים ופשוטים שיעזרו להם להתמודד לבד כמו "איך קוראים לך" "רוצה לשחק" "אפשר מים בבקשה" "אני צריך לשרותים" ו"אני מתגעגע לאבא".

 כיתה א' - עדי שהתנגד כמעט עד השבוע האחרון לנסיעה לא סיפר בהתחלה בכיתה על התכניות. אבל לאחר שיחה שלנו עם המורה שלו, היא הציעה לו לספר במסגרת השיעור על המעבר המתוכנן. ובהמשך הציעה שעדי יכין מצגת לכיתה. אני חייבת לומר שזו היתה משימה מעשירה ומלמדת לכולנו. עדי הציג את מסלול הנסיעה שלנו, סיפר על ניו זילנד ועל הדברים שהוא מצא באינטרנט ועניינו אותו. לא דווקא על המקום שבו נגור. הוא עבר על תמונות וסרטונים שצילמנו לפני שמונה שנים בטיול וחיפש מפות שיראו את המרחק בין ישראל לניו זילנד. ערך חיפושים בגוגל לפי נושאים שעניינו אותו כמו "חיות בניו זילנד" או "הרים גבוהים". ביום שבו הוא הציג לכיתה אני הגעתי גם ולראות אותו מציג מול הכיתה, עונה לשאלות ומתרגש מהתגובות. החברים התנדבו כולם להיכנס למזוודה כדי לבוא איתו. וסיימנו עם עוגיות ANZQ (עוגיות שיבולת שועל אבל יש להם שם בנוזילנדית אז זרמנו) שהשאירו טעם מתוק לקראת הפרידה המתקרבת.

 בבית היחס שלו לנסיעה נשאר כמו שהוא... מבאס. אבל לפחות הוא היה מצחיק. כשאנשים היו מגיבים לידיעה שאנחנו נוסעים והיו מציינים שזה ממש  "חלום" הוא היה טורח לתקן ולומר שעבורו זה "סיוט", ואם מישהו אמר שהיה שמח לנסוע, עדי הציע את כרטיס הטיסה שלו כדי שיחליף אותו.

אחרי כמה שבועות של חוסר שיתוף פעולה על גבול ההתנגדות, היה לנו רגע משבר-מכונן. כזה שבו סוף כל סוף הכל נאמר, וכל הקשיים שנצברו אצל הילדון שלנו בבטן יצאו החוצה. השאלה למה עלתה כמה פעמים, והתקווה שנשנה את החלטתנו לצערו לא התקבלה. המשפט שאני חזרתי עליו מולו בשיחה היתה, שאנחנו אוהבים אותו מאוד ואנחנו עושים ונעשה כל מה שאפשר בכדי שהמעבר הזה יהיה כמה שיותר נעים. אבל הוא צריך להבין שאנחנו לא מוותרים עליו בשום שלב, וכחלק מהמשפחה הוא נוסע.
לאורך כל התקופה היו לנו שיחות קטנות כשעדי הרגיש מספיק בנוח להעלות חששות, ויחד חשבנו איך נתמודד איתן. חשש מחוסר הצלחה ליצור חברויות חדשות, מכך שלא יבינו אותו, מחוסר היכולת לתקשר בשפה זרה ומכך שהוא צריך לבנות קשרים מהתחלה ולאבד את כל מה שכבר השיג והחברויות שכל כך משמעותיות לו. אפילו היינו צריכים לוודא שמוכרים כאן LEGO.


לשתף
בחודשיים האחרונים לפני הנסיעה הורגשה תכונה רבה. הבית נארז וכל פריט שנשלח באניה נבחר בקפידה. הילדים היו שותפים מלאים לכל משחק שנכנס לארגז והשתתפו בהפנינג חודש המכירות שקיימנו בבית. אנחנו מכרנו את הרהיטים והציוד הכללי והילדים ערכו דוכנים עם משחקים וצעצועים שהוחלט להשאיר מאחור. את הכסף ש"הרוויחו" שמרנו והוא ליווה אותנו לשדה התעופה שם המרנו אותו לדולר ניו זילנדי ועדי קיבל שיעור על ערך הכסף וההבדלים בין כסף ממדינות שונות בעולם.
כיוון שאת החודש האחרון בארץ בילנו בחיק המשפחות, כבר "על המזוודות" הילדים בחרו לעצמם משחקים שליוו אותנו עד המפגש המחודש עם הציוד שנשלח בארגז. וידאנו שלכל אחד בובה אחת לפחות שנמצאת איתם (גם אם בדרך כלל הם לא משתמשים בה) והם ארזו את המשחקים שלהם וכך ידעו בדיוק מה נכנס לארגז.

להיפרד
תהליך הפרידה היה הדרגתי והיה מורכב מפרידות מאנשים ופרידה מהבית. כששנת הלימודים נגמרה הילדים נפרדו מחלק מקבוצת החברים שליוותה אותם מחוץ למושב (בכיתה א' ובגן של זיו). לקחנו את הילדים לפסקי זמן מהמושב ומהבית שהחל להתרוקן מציוד ורהיטים והם שהו בצפון אצל הסבים, שקיבלו זמן איכות יקר ערך. את הבית במושב עזבנו חודש לפני הטיסה, ולילדים היתה הזדמנות לישון בו יחד איתנו בלילה האחרון. ויחד עברנו צפונה לבלות עם המשפחות את החודש האחרון בארץ.
הסידור הזה התאים לנו מאוד כי לא רצינו להכניס את הילדים למסגרות חדשות בתחילת שנת הלימודים כדי לא לייצר עוד עומס והסתגלויות. אחרי הכל בחודש אחד היו שלושה חגים ובמוצאי החג השלישי טסנו.
ביום האחרון שלנו במושב הזמנו את כל החברים של הילדים למסיבת פרידה חגיגית ושמחה. ביקשנו מכל החברים להכין ברכות או מכתבים ולצרף תמונה שלהם כדי שאם נתגעגע נוכל להסתכל עליהם ולראות את האיחולים שלהם. ואני חושבת שזו אחת המתנות הנדירות והיפות ביותר שיהיו לנו.
נסענו מתרגשים לבלות חודש של חגים בצפון יחד עם המשפחות והחברים הצפוניים. המרחק מהמושב הצריך הסתגלות, אבל התנסנו לראשונה במרחק מהסביבה המוכרת והשגרתית. זכינו בזמן איכותי ונפלא עם המשפחות וחיזקנו את הקשרים של הילדים עם בני הדודים שלהם.




בשבוע שלפני הנסיעה - לאחר חופשה ארוכה בת שלושה שבועות בצפון אצל המשפחות, עדי נפרד מהגישה שלו והודיע לנו רשמית שמעכשיו הוא מפסיק להתנגד ומתחיל לשתף פעולה באופן מלא. הוא הספיק לקחת חלק בפרידות מהמשפחה ועם האריזות האחרונות. הוא הצטרף בשמחה לנסיעה לשדה התעופה, והתרגש מאוד מהטיסות והנחיתה בבנגקוק ואחר כך באוקלנד ובוולינגטון.

יום הטיסה הגיע. זהו יום מתוח ומורט עצבים, במיוחד כשהטיסה יוצאת רק בלילה. החלטנו שלא נבלה את כל היום בהמתנה בצפון ונחסוך גם את הנסיעה הארוכה במוצאי החג, ולכן נתחיל להתקדם למרכז כבר בצהריים. אחרי ארוחת בוקר ומפגש אחרון של חיבוקים ונשיקות נסענו לקפה אחרון במושב. הזמנו את החברים שוב לומר שלום, הילדים שיחקו שוב עם החברים במגרש ובטרמפולינה, ואחרי מקלחות קצרות יצאנו לשדה התעופה. את כל הפרידות השארנו מאחור, והגענו לשדה רק אנחנו. הבכי נשאר בעין עירון והנסיעה הספיקה כדי לקחת אויר ולאסוף את עצמנו כדי להתחיל ברגל ימין את החוויה החדשה שלנו.


אחרי פחות משבוע ועוד לפני שהגענו הביתה הוא אמר את המשפט הכי משמח ששמעתי בקשר לנסיעה כולה: "אמא, אני שמח שעברנו לניו זילנד, הלוואי שנהיה ככה תמיד".
עכשיו אפשר לנשום. 

יום שני, 23 בנובמבר 2015

לזכור או לשמור

פוסט ענייני על כל המסמכים והאישורים שצריך להשיג ומתי כדאי לעשות מה כדי שהכל יהיה בתוקף. אני אעדכן אותו עם הלינקים והקישורים ובינתיים שיהיה כאן זמין

1. IELTS
כיוון שלוקח לפחות חודש חדשיים לפחות להירשם, להיבחן ולקבל תוצאות, ובלי תוצאת "עובר" של המבחן אף אחד לא יכול להתחיל לדבר איתכם (לא בשביל עבודה ולא בשביל להגיש את ה EOI) אז זה השלב הראשון שצריך לעשות.
ההרשמה באתר של IELTS. בהצלחה במבחן.
הלינק לרישום למבחן: (בקרוב)
זמינות: כל שלושה חודשים בישראל. אפשר להיבחן גם בחו"ל
זמן משוער: 45 ימים לקבלת האישור בדואר. התוצאות מפורסמות קודם לכן באתר.
טיפ: את הפתק הקטן שמקבלים בבחינה עם מספר הנבחן, תשמרו בתוך הדרכון כי כך תוכלו לראות את התוצאות באתר

2. איסוף מסמכים לאישור תארים אקדמאים
נכון שאין לזה תוקף, אבל זה לוקח זמן. יתרה מכך - את הכל צריך לתרגם במשרד תרגומים, ולקחת לעו"ד נוטריון לחתימה.
אז במקביל למה שאתם בודקים באתר ההגירה - תתחילו לאסוף את כל המסמכים הרלוונטים ללימודים שלכם - תעודות, הסמכות, סילבוסים וכל מה שרק תוכלו לחשוב עליו.
כמה זמן לתרגום מסמכים: לקח לנו שבועיים עם כל המסמכים שהיו לנו
כמה זמן לחתימה נוטריונית: שבוע אם מאורגנים ועושים הכל בפעם אחת, ועוד שבוע למסמך ששכחתם להביא עם כל השאר
מתי: ברגע שהכנתם לעצמכם רשימה של כל המסמכים והשגתם אותם. אל תעשו את זה בכמה פעמים כי זה יוצא יותר יקר.  

3. אישור תואר אקדמי בניו זילנד
אני למדתי תואר שאינו מוכר אוטומטית בנ"ז, אבל הוא מקצוע נדרש ולכן ניתן לקבל עבורו נקודות זכות לויזה. ולכן בשביל לקבל עבורו נקודות היינו צריכים לקבל הכרה עליו מהגוף הרלוונטי שנקרא NZQA. תקליקו על הלינק לפרטים
אחרי הערכה שעולה קצת, יש תוצאה ראשונית איתה אפשר להגיש את הEOI, התוצאה מתקבלת בערך לאחר חודש. במידה ונשלפים מה Pool, צריך לעשות את ההערכה המלאה שעולה כבר יותר, ועם זה אפשר להגיש את הITA.
לשמחתי גל קיבל הצעת עבודה ולא נדרשנו להשתמש בזה בסוף, והוצאנו רק את האישור על ההערכה הראשונית.
זה לא יפריע לי לעסוק במקצוע שלי כנראה אם אחליט על כך, וגם אם כן אצטרך לעשות את האישור זה לא יהיה חלק מהגשת הבקשות לויזה.
מתי: רק אם אתם בטוחים שאתם צריכים את זה. איך יודעים אם צריך? זה כתוב באתר של ההגירה בתוך ה EOI.

4. תרגומים וחתימה נוטריונית
תרגום מסמכים כמו תעודת נישואין, תעודות שחרור מצה"ל ועוד רבות וטובות אותן צריך לטובת הויזות השונות. אז אחרי שחיפשתם בארון אצל ההורים בבית ומצאתם את תעודת הלידה שלכם, ושל הילדים (או שהוצאתם חדשות באתר משרד הפנים), מצאתם את תעודת הנישואין שלכם ואת כל שאר המסמכים הנדרשים תסרקו אותם למחשב הביתי ותכינו תיקייה. שימו לב שזה לא נחתך באמצע או בקצה כי כל מילה שרשומה על הדף מתורגמת.
התרגומיים: שלחנו במייל, עבדנו עם שני משרדי תרגום כי לא היינו מרוצים מהראשון עליו קיבלנו המלצה. לקח לנו בערך שבוע לקבל את הכל חזרה. אחרי תיקונים שלנו והערות ושינויים נדרשים.
החתימה הנוטריונית: צריך להגיע עם התרגום והמקור. לוקח עוד כמה ימים בודדים וזה מוכן. לא לשכוח לבקש יותר מעותק אחד (שניים זה סבבה) יותר כסף עכשיו ופחות טרחה בעתיד אם משהו יחסר. אחרי הכל זה נוסע בדואר לכל מני מקומות מעניינים.
מתי: אחרי שעברתם פעם אחת בצורה יסודית על כל המסמך של ה EOI ורשמתם לעצמכם את כל המסמכים שאתם צריכים.

4. אישור רישום פלילי מהמשטרה
זהו מסמך של משרד החוץ, אותו מבקשים באופן אישי עם הצגת ת"ז במשטרה (כל תחנת משטרה) והוא נשלח תוך כשבועיים למשרד רשמי כלשהו. אני גיליתי שהכי טוב לבקש שישלחו אותו לקונסולית הכבוד של נ"ז בתל אביב. יש שם בחורה מקסימה שהתקשרה להגיד שהממסכים שלנו הגיעו ונבוא לקחת (אל תשכחו לקחת איתכם דרכון).
תשלום: אנחנו שילמנו דרך האינטרנט את העמלה המצויינת באתר של המשטרה בסך של כ-35 ש"ח עבור כל מסמך כזה, לפני שניגשנו להוציא את האישור. השוטר החביב שטיפל בעניין עבורנו אמר שכיוון שזה לא נשלח למשרד בחו"ל אין צורך בתשלום. שווה לנסות.
מתי: חודשיים בערך לפני הגשת הויזה
איפה: בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריך

5. בדיקות רפואיות
את הבדיקות הרפואיות שמרנו ממש לסוף. בעיקר מהסיבה שהתוקף שלהן פג אחרי חצי שנה.
הבדיקות הרפואיות מתנהלות אצל רופא המוכר ע"י רשויות ההגירה הנ"ז. קבענו פגישה לכל המשפחה ובילינו הרבה מאוד שעות אצלו ואחר כך במכון הרנטגן ובמעבדה לביצוע בדיקות דם ושתן. לא חוויה בכלל. אבל לאחרונה קראתי (בקבוצת פייסבוק שהוזכרה כאן) שיש אפשרות לפנות למשרד ההגירה ולהתלונן על הסכום שהרופא גובה ואולי לבצע חלק מהבדיקות במרפאה רגילה. חפשו את הדיון בעניין ואולי תצליחו לחסוך כמה אלפי שקלים.
מתי: לוקח בערך שבועיים לקבל את התשובות של הבדיקות, ובהנחה שכולם בריאים שווה לעשות את התהליך הזה כחודש לפני הגשת הבקשה לויזה 
איפה: כנראה בתל-אביב אלא אם כן הצלחתם לקבל אישור לעשות את הבדיקות במרפאה

6. הוכחת זוגיות
אז צריך להוכיח שאנחנו זוג (18 שנים אם שאלתם את עצמכם) ולהביא הוכחות לכך שאנחנו מנהלים משק בית משותף ושהעובדה שאנחנו רוצים לעבור יחד לניו זילנד היא לא בשביל שאני ארוץ להתגרש מיד אחרי שאקבל ויזה קבועה. אז מצאנו מכתבים באנגלית, מיילים ששנינו מכותבים עליהם עוד מהטיול שלנו לפני 8 שנים, ברכות באנגלית שקיבלנו מחברים לעבודה על לידת הילדים, וגם קבלות ששנינו רשומים עליהן, הוכחות לנסיעות וטיולים בחו"ל יחד (כמו סקי או סופ"שים) חשבון בנק משותף, חוזה שכירות או קניה של בית. העניין שהכל צריך להיות באנגלית (או מתורגם וחתום ע"י נוטריון - יותר יקר) ולכן כדאי כבר עכשיו להזמין כמהדברים באינטרנט עם הכתובת והשמות של שניכם באנגלית, לבדוק אם יש נוסח דומה לחוזה השכירות שלכם באנגלית ולהחתים את בעל הבית ולמצוא כל דרך שנראית לכם מתאימה. אה - ותמונות משפחתיות. כאלו שמראות אתכם בתקופות שונות של החיים, עם הילדים או בלי, באירועים משפחתיים וגם סתם בטבע.
מתי: למה לא עכשיו? אפילו אם תעברו רק בעוד שנה

6. הגשת ה EOI
אם בחרתם להגיש בקשה לויזת עבודה, לפני הבקשה לויזת תושבות אני ממליצה לא להתעכב מדיי, וברגע שכל המסמכים
חזרו אליכם עם אישור הויזה, תשלחו את הטופס האלקטרוני.
בכל מקרה תתחילו לעבוד עליו במקביל לטפסים של הויזה כי שם תמצאו את כל הדברים שתצטרכו גם בשביל הויזה. ברגע שיש עדכון אתם יכולים לחזור ולעדכן וגם לבדוק את מצב הנקודות שלכם. אצלנו הוא ישב וחיכה ושלחנו אותו ברגע ששלחנו את המסמכים של הויזה. ידענו שמרגע שניבחר ב Pool (אם יש מעל 140 נק' זה לוקח בין שבועיים לחודש) יש 4 חודשים לארגן מחדש את כל המסמכים שהוגשו לויזה. יצאנו מהארץ עם כל המסמכים מוכנים להגשת הITA ואותם שלחנו אחרי שהגענו לניו זילנד לסניף המקומי במקום ללונדון. אגב, זה יצא הרבה יותר זול ומהיר. ועכשיו אנחנו ממתינים שיחזרו אלינו תוך חצי שנה בערך...
מתי להתחיל: אחרי שנרשמים לIELTS
מתי להגיש: ברגע ששולחים את הבקשה לויזת עבודה, או כחודש וחצי לפני שעולים על המטוס לנ"ז 

ואם פעם ייצא לכם להיתקל בבחורה צעירה שמתבאסת מכך שהיא פקידה בצה"ל תספרו לה עליי, ותגידו לה שבזכות זה מצאתי את העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא כמזכירה, והגעתי עד הלום לכתיבת הרשימה המסודרת הזו. #עבודתיכאןהושלמה






מסלול מקוצר בדרך לניו זילנד

אז ההחלטה התקבלה, אבל מה עכשיו?

אנחנו עברנו מסלול דיי ארוך, בשביל להבין שאפשר לעבור מסלול קצת יותר מקוצר. לקחנו בחשבון תהליך שיימשך בין שנה וחצי לשנתיים, אבל מהרגע שהבנו איך נכון לעשות את הדברים לקח לנו חצי שנה ונחתנו בניו זילנד.

Mt. Cook 2007
וככה זה התחיל -
כיוון שלא היה לי מושג איפה מתחילים, פניתי למקום החביב עליי - קבוצת ה"שוות" המקומית בפייסבוק. אם אתם לא יודעים מה זה, חפשו כאן בלינק קהילת השוות
לחיפוש בקבוצת פייסבוק יש יתרון (במיוחד אם זו קבוצה של 7,000 נשים), כי קרוב לוודאי שתימצא תשובה ואפילו מהר, אבל יש גם חיסרון  רציני כי זה גלוי וחשוף ואי אפשר לדעת לאן האינפורמציה תתגלגל ובאיזו מהירות.
בקיצור אספר שהחצי עוד לא הפנים שאנחנו בתהליך מעבר ליעד חלומותינו, והוא כבר שמע על זה שאנחנו עוברים מחברה בגן השעשועים...

מסתבר שלא הרבה אנשים בדקו את האפשרות להגר לניו זילנד, אבל מצאתי אחת שחשבה על זה קצת לפניי. ההמלצה השווה שלה היתה לפנות למשרד שעוסק בהגירה ונמצא ברמת גן. אז קבעתי לנו פגישה ברמת גן, עם עורכת דין מקסימה עם מבטא אנגלוסקסי שישר גורם להרגיש יותר קרובים ליעד.
כאן המקום לציין שיועץ הגירה או סוכן הגירה זה עסק לא זול אבל מאוד נוח. מישהו שמבין את התהליכים ומכיר את המערכת מארגן עבורך את כל הניירת ומלווה אותך בכל התהליך, ככה שנשאר רק לארוז את החפצים והילדים ולעלות על מטוס (או שלפחות ככה זה מרגיש למי שבסופו של דבר לא בחרה בדרך הזו).
* הערה חשובה מאוד: לניו זילנד יש סוכני הגירה מורשים ואותם אפשר למצוא באתר ההגירה הניו זילנדי. זוהי עברה על החוק לתת ייעוץ או עזרה אם אינך סוכן מורשה. ובשורה התחתונה - זה עשוי לפגוע דווקא במי שמתכוון לעבור ולא במי שמייעץ או עוזר לכם.

בסוף הפגישה יצאנו עם הרשימה החשובה שהיא ה"תהליך" והיא היתה קריאת הכיוון שלנו. לכל אורך הדרך בדקנו שאנחנו עובדים במקביל לנקודות שבדף. גם יצאנו עם שורה תחתונה של עלויות משוערות שגרמו לנו לסחרחורת ושלחו אותנו הביתה לעשות חושבים. מדובר בכמה עשרות אלפי שקלים עוד לפני שקונים את כרטיסי הטיסה ומתחילים לדמיין אם מעברים את הבית במכולה או לא. רק בשביל כל הפרוצדורות הפורמליות של הניירת.
המספרים המדוייקים פחות חשובים לענייננו, כי זו החלטה שכל אחד עושה לעצמו. בסוף הפגישה ההיא אנחנו נפרדנו מסכום של כמה מאות שקלים בעבור הייעוץ ועם הידיעה הברורה שאני יכולה לעשות את זה באותה יסודיות מול המחשב הביתי ולהעביר אותנו בנחת ליעד החדש ללא העמלות של סוכן שמטפל בנו. זה רק עניין של זמן שמשקיעים בתהליך.

היום אני יודעת להמליץ על צעד אחד קודם לפגישה עם יועץ (אחרי הכל זה לא מעט כסף) - ללכת לבדוק את אתר ההגירה הניו זילנדי. תכינו כוס תה מרגיעה, וכמה עוגיות טעימות ואחרי נשימה עמוקה תצללו פנימה.
באתר משרד ההגירה יש טונות של אינפורמציה, וזה מקור המידע הכי עדכני, ונכון שנמצא. ולמה זה? כי זה האתר הרשמי של ניו זילנד. באתר אפשר למצוא מידע על כל סוגי הויזות, על עבודה, על כל האזורים השונים של ניו זילנד ועל כל תהליך רלוונטי למעבר. וגולת הכותרת בשלב הזה - מחשבון נקודות.
המחשבון המהולל, אליו תחזרו בטח כמה פעמים, כדי להאמין שאתם בתוך המינימום או בשביל לבדוק איך ניתן לשפר את המצב כדי להוסיף נקודות, הוא כלי שימושי בשביל להתרגל למושגים בהם תשתמשו בתקופה הקרובה. אנחנו כמובן בחרנו באופציה של ויזה לעבודה (Work) ואם אתם רוצים לעבור על בסיס אחר פשוט תעקבו אחרי ההוראות. המינימום הנדרש כדי להגיש בקשה לויזה הוא 100 נק', אך עם זאת צריך מינימום של 140 נק' כדי להישלף מהמאגר (Pool). כמובן שאפשר להישלף גם עם פחות נקודות אך צריך הצעת עבודה פורמלית.

יש לכם כאב ראש או בחילה קלה - בשביל זה התה והעוגיות. האתר המקסים והאינפורמטיבי, על אף שהוא ברור וידידותי למשתמש עשה לי תחושת סחרחורת עם כל הקריאה באנגלית והמושגים שלא תמיד הבחנתי בהבדל בינהם ואיפה בדיוק לתייג אותנו בתוך שלל האפשרויות. תקראו, תנוחו תחזרו לזה שוב מחר ומחרתיים, אבל תקראו ותוודאו שאתם מבינים טוב הכל. וקחו עוגיה, אחרי הכל, אנחנו בדרך לניו זילנד!

ועכשיו אחרי שביליתם קצת באתר ההגירה, אתם מוכנים לקבלת פנים חמה ונעימה בקבוצה הכי רלוונטית בפייסבוק Shalom New Zealand. קבוצה מקסימה של ישראלים החיים בניו זילנד וישמחו לתת לכם קבלת פנים ישראלית מהממת וירטואלית או אמיתית, וגם לעזור לכל מי שהניע את התהליך למעבר לכאן. מהחוויה שלי בקבוצה זהו יש המון מידע וחוויות אישיות, אבל זה לא המקום לקבל מידע רשמי כי אף אחד מאיתנו לא סוכן הגירה. אבל לעומת זאת תמצאו שם תמונות שאנחנו משתפים, והרבה סיבות טובות לחייך או אפילו לשקול להצטרף אלינו כאן.
והנה תמונה מהפארק שבו מתקיים חוג האתלטיקה של הילדים.

Corbett Park, Oakura
כאן המקום לעצור רגע ולחסוך חצי שנה של דיבורים על מעבר...
בתהליך שאנחנו צעדנו לקראתו כל מי שדיברנו איתו, דיבר על ויזת תושב (Residency Visa) על בסיס עבודה נדרשת. זוהי ויזה המאפשרת תנאי חיים דומים מאוד לאזרחי המדינה, היא לא מוגבלת בזמן והיא אידאלית למי שרוצה להפוך ביום מן הימים לאזרח ניו זילנדי מן המניין. אבל - התהליך לקבלת הויזה הזו הוא ארוך מאוד. אחרי שמגישים את כל הטפסים, ונבחרים מתוך הpool ומגישים את הבקשה הרשמית (עוד אכתוב על זה פוסט מסודר) התהליך לקבלת האישור יכול להימשך כחצי שנה עד 9 חודשים. וככה תהליך מעבר נשמך בערך שנה וחצי. האישור הזה למעשה מבטיח שנוכל לעבור לגור בניו זילנד, אבל לא עוזר בשום כיוון למציאת פרנסה בניו זילנד (חוץ מהאישור לעבוד). ולכן ותודה למי שהפנה אותנו לבלוג המתאים (פרטים ממש כאן בהמשך הטקסט) - אנחנו עברנו למסלול קצת שונה והרבה יותר קצר (Work Visa).
בשביל לקבל ויזת עבודה - צריך הצעת עבודה. יש מצב שצריך להגיע לניו זילנד כדי למצוא כאן עבודה. זה מאוד תלוי בתחום העיסוק ובמידת הביקוש. במקרה שלנו יצרנו קשר עם מחברה שמתמחה בתחום העיסוק של החצי וסוכן ההשמה שלנו (שלשמחתי היה איכפתי, מקצועי ומרגיע או במילה אחת - מהמם!!!), קיבלנו הצעות ולאחר שנתנו את האו.קיי. שלנו לאחת מהן, עברנו ראיון בסקייפ, ושבועיים של המתנה מותחת עצבים קיבלנו הצעת עבודה. אני יכולה לספר על כל זה באריכות, אבל למזלי יש מי שעשה את זה קודם, והוא כזה כישרוני שאני ממש שמחה להפנות אותכם לבלוג שלו רופאים בניו זילנד. אני בטוחה שגם אם אתם לא רופאים תוכלו לקחת כמה טיפים מהתהליכים שהוא מפרט שם. אנחנו חייבים לו את קיצור תולדות הזמן במעבר שלנו. ובתכלס בקטע המקצועי זה כמעט אחד לאחד. אז אורי, אני מודה, מודה, מודה על זה שמצאנו אותך :-)

ובכל זאת - אי אפשר לחסוך מכם את ההמלצה היחידה שאני חושבת שצריך להקדיש לה קטע משלה - והיא עוסקת במבחן ה- IELTS.
מסתבר שבניו זילנד רוצים אותנו אבל רק אם אנחנו יודעים לתקשר באנגלית. אם איתרע מזלכם ואתם בני למעלה מ-16 צריך לעבור מבחן הקובע את רמת האנגלית שלכם כתנאי בסיסי לתהליך הויזה (לא רלוונטי כמובן לויזת תייר, אתם יכולים חופשי לבוא לבקר אותנו). יש שתי גרסאות למבחן - סטנדרטי ואקדמי. החצי החשוב זכה כמובן בגרסה הקשה כחלק מתנאי הויזה שלו (עם ציון מינימום ממש גבוה), ואני הסתפקתי בגרסה הסטנדרטית.
המבחן בודק את כישורי האנגלית בארבעה תחומים: כתיבה, קריאה, שמיעה ודיבור. לכל פרק ציון בין 1-9, והציון הסופי הוא ממוצע של 4 הפרקים. הוא נמשך עם הפסקות כארבע שעות, ואת הפרק של הראיון (דיבור) עושים ביום נפרד והוא נמשך כחצי שעה. ציון המינימום הנדרש לקבלת ויזה לניו זילנד הוא 6.5 וכמובן שיש יוצאים מן הכלל. יודעים מה - הכל כתוב באתר ההגירה (הנה עשיתי לכם חיפוש כאן). לפעמים יש אפשרות לעקוף את הבחינה הזו ולעבור מבחן מקצועי, אבל שמעתי שהוא יותר קשה, ובכל מקרה אם אתם משפחה כמונו אז גם בן הזוג צריך לעבור את המבחן, ואם יש ילדים מעל גיל 16 אז גם הם. אז בכל מקרה מישהו מתישהו יצטרך את המבחן הזה.
בעבורי, ה-IELTS היה אישור הרצינות שלנו למעבר. זוהי הוצאה כספית שלא חוזרת ואמנם מצד אחד זה לא סכום שאי אפשר לחיות איתו, אבל התוצאות של המבחן הזה תקפות לשנתיים כך שאם מהססים ולא נכנסים לתהליך לא בטוח שהוא יחזיק לכם מעמד למספיק זמן ואולי תצטרכו לעשות אותו שוב. היום המבחן עולה למעלה מאלף ש"ח לבחינה, כפול כל הנבחנים בבית כפול כמה פעמים (אם צריך). סוג של בדיקת רצינות עם עצמנו. המבחן הזה הוא מבחן של אוניברסיטת קיימבריג' והוא משמש מדינות נוספות כמו אוסטרליה וקנדה כמו גם גופים פרטיים שונים. את הבחינה בארץ מנהלת הקונסוליה הבריטית, והמבחן נערך אחת לשלושה חודשים!!! המלצה חמה - הזדרזו להירשם, מסתבר שיש מלא אנשים שעוברים לאוסטרליה וקנדה והם ממלאים את הרשימה ממש מהר. אם אתם רושמים את הבנזוג / בתזוג והם צריכים את הגרסה האקדמית, שימו לב שאתם רושמים אותם לגרסה הנכונה.
ודבר אחרון - תלמדו ותתרגלו בבית! זה לא מבחן להגיע אליו בלי הכנה מוקדמת! מצאנו (ברור שגל מצא) אתר נחמד לתרגול של המבחן, כולל Demo שממש נשמע כמו במבחן האמיתי. נסו ותהנו. וההמלצה הכי שווה מנסיוננו - תמצאו כבר עכשיו חברה טובה שהיא מורה מצויינת לאנגלית, אין לזה תחליף.

בפוסט נפרד שיעלה ממש כמה שיותר מהר אכתוב בקצרה כמה דברים שצריך לחשוב עליהם לפני שמוציאים כל מני אישורים שנדרשים לויזות, והם נוגעים בעיקר לעניין התוקף שלהם ומתי תצטרכו אותם. זה יהיה מן 'לזכור ולשמור'. אבל קודם כל אנחנו הולכים לחגוג יומולדת 40 לאיש המיוחד שלי. ממש היום! הראשון מביננו שחוגג יומולדת בניו זילנד, ועוד עגול שכזה.
אז גולי שלי, אם יום אחד תקרא את הבלוג שלי ותמצא את הפוסט הזה -  תדע שאני אוהבת אותך עד קצה העולם ומקווה להמשיך לצעוד איתך בכל השבילים שהחיים יובילו אותנו בהם. אתה אדם נפלא, טוב ומיוחד וכולנו זכינו שבחרת בנו. מזלטוב אהוב שלי!

ולסיכום מילה במאורית כי זה מה שאני מרגישה היום. כמה פשוט ויפה.

Aroha Everyone!

יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

כל ההתחלות...

או במילים אחרות למה ניו זילנד? ואיך הגעתי לכתוב בלוג

לפני שמונה שנים יצאנו לדרך, זוג צעיר אחרי חתונה, רגע לפני שנכנסים לשגרה של עבודה, משפחה ובית (מממ... הייתי צעירה ותמימה, אבל אופטימית). סוג של ירח דבש / טיול אחרי צבא שלא יצא לפועל / סיום לימודים ועוד שלל תירוצים. 
החצי כבר הספיק בעבר לטייל באפריקה וחשב על דרום אמריקה, אני רציתי יפן ובסוף סיכמנו על ניו זילנד. החלטה שהולידה חלום לא צפוי.


 Mt. Cook, 2007
שבוע לתוך שהותנו באי, ועוד לפני שממש יצאנו לתוך המרחבים הירוקים, בלי שדיברנו על כך קודם, גילינו בערב אחד שלשנינו עוברות מחשבות על "איך היה יכול להיות... אם היינו חיים כאן". ואם לקצר, התשובה שלנו אז לשאלה הזו היתה מאוד ברורה: "רחוק, רחוק מדיי".
רחוק מהמשפחות, רחוק מדיי מהסביבה שאנחנו מכירים, רחוק מהמציאות שבה גדלנו, ומהעקרונות עליהם התחנכנו (אין לי ארץ אחרת וכו') ורחוק מאבא ואמא.

ולמרות ההבנה הזו, התלהבנו מהמחשבה על אפשרות לחיות במקום הזה, עם הרגלי המיחזור הנהוגים בבתים וההתגייסות של המערכת העירונית למטרה הזו. נדהמנו מכך שאין פחים בטבע ובקושי בפארקים, ולמרות זאת הכל נקי כל כך ואין עדויות למטיילים שעברו לפנינו. תוך כדי הטיול התאהבנו בתכנון והארגון של ה- DOC (מקביל בערך לחברה להגנת הטבע, עם הרבה יותר השפעה) ועד כמה הוא נוכח בכל מקום. בקיצור, התלהבתי מהאכפתיות של האנשים ושל המדינה לסביבה בה הם חיים והרגשתי טוב לקחת חלק בזה אפילו רק כתיירת.

Veronica Loop Track, Mt. Taranaki, 2007
אחרי חודשיים וחצי של ירוק בעיניים, הרעיון הרומנטי של חיים בגן העדן נכנס למגירה שנסגרה מעצמה עם חזרתנו בטיסת אלעל הביתה, וצלילתנו לחיי השגרה. חזרנו לעבודה וללימודים (אחד מאיתנו, וזו לא אני, בחר במקצוע עם חוזה ארוך טווח כסטודנט מן המניין), החלפנו בית או שניים, ובינתיים הגיעו גם הילדים בזה אחר זה במרווחים מדודים, ולמען האמת החלום שנרקם אי שם בחורף או בקיץ של 2007 תלוי באיזה צד של הכדור מסתכלים על זה, העלה אבק בתוך מגירה עלומה במעמקי מחשבתי.

האמת שלאורך השנים היו כמה נקודות קצה בחיי או חיינו, בשלבים שעמדנו לפני שינוי. זמנים כאלו הוציאו את הרעיון ממחשכים (ותודה לחברות האמת ששמעו אותי לא פעם אומרת שאנחנו "נעבור לניו זילנד בעוד שנה שנתיים" ולא צחקו עליי). אבל איכשהו אף פעם לא הצלחנו להביא את הרעיון לכדי מימוש, ואני התחלתי להאמין שחלומות נועדו כדי שאחלום עליהם, והחזרתי אותו למקומו ההגיוני.


והנה אנחנו בשמורת החולה, 2014
לפני קצת יותר משנה, הגעתי לעוד שלב כזה בחיי, שלב מכריע שאצלי תמיד מלווה בדמעות ואצל החצי השני שלי בהסכמה למה שאני מבקשת (בניסיון לעזור לי להפסיק לבכות). ומה שביקשתי זה לחיות במקום כמו ניו זילנד, שבו ארגיש שטוב לי לגדל את הילדים שלנו, לחנך אותם להיות האנשים שאני מאחלת להם שיהיו, ולחשוף אותם לערכים של חברה וסביבה כפי שהייתי מקווה שיהיו פעם גם אצלנו, ואולי, רק אולי לחיות ברווחה כלכלית, כזו שתאפשר לנו יום אחד לבחור איפה לבנות את ביתנו.
זה היה רגע קטן אחד שבו הבנו שעומדת בפנינו הזדמנות להגשים חלום, את ה-חלום, ושהפעם זה עכשיו או לעולם לא.

בראש התחילה להתרוצץ לי רשימה של כן עכשיו ולא עכשיו (האמת שבעיקר כן, ולא אחד):
  • עכשיו כי הילדים צעירים מספיק, ולא צעירים מדיי
  • כי אני בבית ויכולה להתגייס כולי למטרה הזו - חצי משרה לפחות עד שהילדים חוזרים מהמסגרות
  • כי אולי נצליח לצאת מהמצב הכלכלי שאנחנו תקועים בו (מה לעשות, הכלכלה בישראל לא ממש היתה לטובתנו)
  • כי אם נחליט לעבור מהמושב, כדי להצליח לבנות בית בארץ, ונשתקע במקום חדש, כנראה שלא נצא לחוויה הזו שתמיד רציתי - לחיות בחו"ל (מאז שהייתי ילדה חלמתי שההורים שלי ייקחו אותנו לחיות בחו"ל. הרעיון נולד כנראה עם חזרתה של משפחה מהקיבוץ משליחות באוסטרליה. כשהבנתי שמההורים שלי לא תבוא הגאולה, התגבשה אצלי החלטה שכשתהיה לי משפחה אני אעבור לחו"ל, אפילו לקצת. הייתי בטח בת 10...אבל לא שכחתי את זה אף פעם)
  • אבל אולי לא עכשיו - כי ההורים שלו והסבתות שלי לא נהיים צעירים, ואולי כדאי לחכות. (נאלצתי לשים את הטיעון הזה בצד ולהתגבר עליו בשביל להגיע להחלטה הסופית)

וכך מצאתי את עצמי מתחילה בתפקיד חדש - מתאמת פרוייקט מטעם עצמי להגשמת החלום. בהתחלה (חמש דקות בערך) עוד שמרתי על זה בסוד, אחר כך לא התאפקתי וגיליתי בסוד לחברות, ואחרי זמן קצר כבר שיתפתי את כל העולם, כי אני פשוט לא יכולה לחסוך מהאנשים שבחיי דבר כלכך מרגש. 

לאורך כל הדרך נשים חכמות אמרו לי שאני צריכה לכתוב על זה בלוג. גם בשביל היום שהן אולי יעברו את הדרך הזו עד אלינו, וגם בשביל שיום אחד אני אקרא את הדברים ואאמין שזה הסיפור שלי.
אז היום, שנה וחודשיים כמעט אחרי שעשינו את ההחלטה להגשים את החלום אני מתמודדת עם עולם חדש ולא שגרתי עבורי, עולם הכתיבה והבלוגים.
אני מקווה לרכז כאן את כל החוויות שליוו אותנו בתהליך ההגירה לניו זילנד. את השלבים שלא ידעתי שקיימים בתהליך המעבר. את התכנון -  שאצלנו בחלקו היה מאוד מתוכנן, ובחלקו קרה בספונטניות, בשני המקרים ההשפעות על כל החוויה הזו עלינו וגם על הנספחים (להלן שלושת הילדים) היו לטובה. את כל מה שלא כתוב באתר ההגירה, ושלא כתוב בשום מדריך, אבל חקוק אצלנו בכל אבן דרך של המסע.

אתם מוזמנים לקרוא, לשאול, לשתף ולעדכן. מבטיחה להתמיד עד שארגיש שלא נותר לי מה לומר, ושהמעבר שלנו הושלם. 

 Kia Ora Everyone