יום שלישי, 11 באפריל 2017

סיכום מאוחר לשנה הראשונה שלנו מעבר לאוקיינוס

סוגרים את הקיץ, אפריל 2017


כבר מלא מלא מלא זמן שלא ביקרתי כאן, ובינתיים המון קרה, ועוד יותר הרבה השתנה. 
אמנם אנחנו חיים בניו זילנד זמן קצר יחסית - שנה וחצי, אבל לעיתים זה מרגיש כאילו אנחנו כאן כבר הרבה יותר זמן. לרגעים מרגיש כאילו הזמן טס, וברגעים אחרים אני נזכרת בהתחלה וזה מרגיש כאילו הכל קרה ממש אתמול. ובכל זאת, אין ספק שהשנה וחצי האחרונות היו מלאות בשינויים מהותיים במשפחה הקטנה שלנו, והחיים כבר נראים אחרת. 

הפייסבוק שמזכיר לנו חוויות משנה שעברה, אפילו מחדד עוד יותר את קפיצת הגדילה שחווינו כאן. האנשים שסביבנו, החברים החדשים שהכרנו בזמן שחלף, והחברים שמלווים אותנו מיומנו הראשון כאן הם כבר חלק בלתי נפרד מתמהיל חיינו. פסטיבלים מגיעים שוב ללוח השנה המלא מאוד באירועים, חוויות מהימים הראשונים שלנו באי חוזרות שוב והפעם הילדים כבר מוכנים אליהם ומצפים להם. השינוי ניכר בכל פינה, באנגלית של הילדים, ובמבטא המקסים שלהם בעברית. אנחנו כבר לא החבר'ה החדשים בשכונה ואנשים פונים אלינו לקבל מידע על הכפר ועל הקליטה בו. מי היה מאמין...
אבל האמת היא שמעבר לכל זה עברו עלינו השנה שלושה אירועים מכוננים שהובילו אותנו לדרכים חדשות.

הראשונה לגדול ולפרוח היא זיוי שנפרדה כמו גדולה מהגן, והתחילה ללמוד בכיתה א' 
אני יכולה להלל ולשבח את הגן המקסים שלנו על גבי דפים רבים. היו לנו חוויות מקסימות ושנה וחצי נפלאות ומלמדות מאוד. זיו התחילה את יומה הראשון בגן עם מילון מקוצר מעברית לאנגלית שהכנתי למורות שלה, ובביישנות רבה היא ניסתה להכיר אותן, והן ניסו לדבר בעברית. בתחילה היא לא נפרדה ממני בכלל ואני התקבלתי בזרועות פתוחות ע"י הצוות המקסים שנתן לשתינו להתרגל למקום החדש בסבלנות רבה (ומדובר על כמה שבועות). עברו עוד כמה חודשים עד שהיא התחילה לנסות לבחון את האנגלית והתחילה לתקשר עם הצוות ועם הילדים שסביבה. הם מצידם התאהבו בה מההתחלה ותמיד היה בנמצא ילד או ילדה  או שניים או ארבעה שישמחו לשחק איתה... לפעמים היה קשה לבחור. במהלך השנה וחצי שלנו בגן זיו הפכה מאחת הבנות הצעירות לילדה הכי בוגרת בגן. החברים שסביבה הפכו לצעירים יותר ויותר ככל שיותר ילדים הפכו לבני חמש ועזבו את הגן. ביום ההולדת שלה עטויה גלימה מסורתית מאורית עליה מזכרות ושמות של כל החברים שכבר עברו לבית ספר, כולם סיכמו שהיא פשוט מאוד פופולארית בגן ולשמחתנו לפני המעבר לבית הספר היא כבר התנהלה בחופשיות מוחלטת, קישקשה באנגלית ונהנתה מכל החברים שליוו אותה ביום המיוחד שלה.


יום הולדת חמש בגן הוא מיוחד במינו כיוון שזהו היום האחרון שלנו בו. זיו קיבלה המון מתנות בינהן ספר שמסכם את כל התקופה שלה בגן, עם סיפורים ותמונות שהמורות שלה הכינו לאורך כל השנה. קיבלנו גם שתיל של עץ לשתול בגינת הבית שלנו, ולמרות שאין עוגת יומולדת בגן (מכל מני סיבות שסוכמו במשפט המתנצל - זה פחות נהוג אצלנו\, אבל אם את ממש מרגישה צורך אז תביאי) לא מוותרים על הכיף שבכיבוי נרות בתוך גביע פליי-דו (בצק משחק) מעשה ידיהן של הצוות והבעת משאלה. היא שרה עם כל החברים שירי יומולדת באנגלית ובמאורית, וקיבלה המון ברכות והזמנות לבקר אצל כולם בבתים.
ומה עכשיו? יום חדש נפתח, והקטנטונת שלנו צועדת עם התיק על הגב יחד עם עדי ואור לבית הספר. לשמחתנו הגדולה אבא שלי היה בביקור של חודש והוא ליווה אותנו ליום הראשון של בית הספר. ההתרגשות היתה גדולה מאוד, ומהיום הראשון נראה שהברווזונת הקטנה שוחה במים בקלילות. בבית הספר היא פגשה חברות שהיו איתה בגן ועזבו מעט לפניה בזמן חופשת הקיץ ובסוף השנה שעברה, והן התחילו ללמוד יחד בכיתה קטנה (מאוד) שמונה 7 תלמידים. נראה כאילו הן לא נפרדו מעולם, ובעיקר זה מרגיש שזיו נמצאת במקום שטוב לה בו. בית הספר מאוד מגונן ומעודד את הילדים הצעירים, ותלמידים מכיתות בוגרות באים לשחק איתם ולקרוא בכיתה. הם גם מלווים אותם למפגשים של כל בית הספר ולפעילויות מיוחדות. וכמובן שהכיף הכי גדול עבורה היא התחושה שהיא בוגרת ונמצאת יחד עם אור ועדי בבית הספר וחווה יחד איתם את המקום המקסים הזה. 

וולקאם נעם
לפני שנה, ממש לקראת היומולדת של עדי בישרנו לילדים שעומדת להיות תוספת למשפחה. כולם כססו ציפורניים עד הבדיקה בה התבשרנו שמדובר בתינוק (בשונה מתינוקת). עדי שמאז ומתמיד רצה אח קטן, אמר שזו מתנת היומולדת המושלמת. עברו עוד שבעה חדשים שלמים לפני שהמתנה הקטנה הגיעה הביתה, בלידה חווייתית כמו שרק ניו זילנד יכולה לספק. בדרך זיו בדקה אם יש סיכוי לקצר תהליכים ואולי אני יכולה פשוט להביא לה גור של חתול מהבטן שלי, אבל נראה שההמתנה היתה משתלמת במיוחד.
להיות בהריון זה מרגש תמיד, גם בפעם הרביעית, אבל להיות בהריון בניו זילנד הפך לי את הבטן לא מעט פעמים וגרם לי להרגיש טירונית בכל מה שקשור לחוויית שזכרתי מהארץ.



אומר בקיצור שהכל כאן יותר פשוט וזורם, אבל עבורי זה אולי זורם מדיי. הליווי המקצועי נעשה בבית ע"י מיילדת מוסמכת (שמגיעה בלי ציוד מתוחכם) ומסתמכת על ליווי מאוד מינימלי ולא פולשני או אינטנסיבי.

החוויה גרמה לי להבין שאני צריכה לסמוך מאוד על תחושות הבטן שלי, ולקבל את הגישה הזו או לפנות לרפואה פרטית וליווי הריון ע"י רופאה.


היום אני יכולה לספר בנחת שעל אף כמה לילות ללא שינה, ודאגה תמידית האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה "ללכת עם הזרם" זו היתה חוויה מלמדת והאחריות שלנו כהורים על העובר עוד לפני שנולד היתה גדולה יותר.
מצד שני, החוויה היתה הרבה יותר קרובה למציאות חיינו. הליווי ע"י המיילדת התקיימה בבית, בדרך כלל בשעות שגם הילדים בסביבה. הם שמעו יחד איתי את פעימות ליבו המהירות עם מכשיר דופלר, והמיילדת שלנו גם נתנה להם להקשיב ללב שלהם והסבירה להם על כל תהליך הבדיקה שעברתי.
בששת השבועות שלאחר הלידה זכינו לביקורים שבועיים, בהם היא הכירה את נעם, מדדה אותו ושקלה, ראתה איך הבית מתנהל יחד עם התוספת החדשה והדריכה גם את הילדים על התפתחות התינוק וענתה בסבלנות לכל השאלות שהיו להם.
אני חושבת שיצאנו עם סל חוויות לדרך החדשה שלנו, ונעם השתלב בחבורה הקטנה שלנו באופן הכי חלק ונעים שיכולנו לקוות לו.

בית
השינוי האחרון שאפשר לעדכן עליו קשור להגשמת חלום נוסף שלי (אני מניחה ש"שלנו" גם רלוונטי) ובחודש מרץ הפכנו לבעלים הגאים והנרגשים של בית בכפר. התהליך לקראת הרכישה היה מהיר ומרגש, כמו כל דבר משמעותי בחיים - במיוחד כשהוא קורה בפעם הראשונה, בטח ובטח כשהכל קורה אחרי לידה עם תינוק טרי, ביקור של סבא, וחופשת קיץ עמוסה עם הילדים.
ובכל זאת הצלחנו למצוא בית שמתאים לנו במידות ומעלה חיוך על שפתינו. עברנו לגור בו ממש לפני שבוע וחצי, ואנחנו מתחילים להתרגש מהמחשבה שכל דבר שעושים קורה בבית שלנו. הילדים צוברים כבר עכשיו חוויות שיכנסו לאלבום זכרונות הילדות, והם מתרגלים לסביבה החדשה. נפרדנו מהשכנים האהובים שלנו, והבטחנו להם ולנו שהמרחק נשאר מספיק קטן כדי שלא נוותר על הספונטניות במפגשים ועל ארוחות הערב המשותפות.
מחלון פינת האוכל רואים את השפיץ של ההר ואת הפינה של הים והכל טבול בהמון ירוק שמרחיב את הריאות, וגורם לי לפנטז על כוס קפה גדולה וחמה בבקרים של החורף שעומד להגיע.



במבט לאחור נראה שניו זילנד קיבלה אותנו בשמחה, טאראנקי חיבקה אותנו ונתנה לנו בית, ואואקורה אימצה אותנו לחיקה ונתנה לנו חברים שהם כמו משפחה.
זכינו לפתיחה מוצלחת לאחת החוויות המיוחדות ביותר שלנו, וכל מה שנותר לעשות הוא להמשיך להנות מההפתעות ומה שמזמנים לנו החיים בקצה השני של העולם.