יום שישי, 29 בינואר 2016

בית ספר גן וכל מה שבינהם

טוב, האמת שאני כבר כמעט שלושה חדשים מתכוננת לרשום את הפוסט הזה, אבל נראה שהוא מסרב לצאת.
אני לא לגמרי יודעת מאיפה להתחיל, והאמת גם לא לגמרי יודעת איך הוא יגמר.

החינוך בניו זילנד שונה מאוד מהארץ. זה מתחיל כנראה כבר בבית, אבל זה מתבטא במערכת של בית הספר והגן באופן מאוד מרשים. אנחנו לקראת סוף החופש הגדול הראשון שלנו ונראה שמלבדי יש עוד שלושה ילדים בבית שלשם שינוי ממש מחכים לחזור לבית הספר (וזה לא כי משעמם להם איתי).
ההיכרות הראשונית שלנו עם מערכת החינוך נעשתה עוד בישראל, למה להתכונן ועם מה הילדים ואנחנו נצטרך להתמודד (כאילו שאני יוצאת לקרב). בתור הורים טריים במערכת בתי הספר בישראל, שרק התחילו את סאגת כיתה א' לפני שנה בדיוק, וצללו ישר לתוך הפגנות הסרדינים, והתמודדות עם כיתות של 40 ילדים, מורות מפצלות, ותתי קבוצות של פרפרים סגולים וחיפושיות כחולות האמנו שאין הרבה לאן לרדת מכאן. עדיין אין לי מושג איך עדי ידע לאן להגיע ובאיזה שעה במהלך השנה האחרונה.
חרדה ומלאת ציפייה שאלתי את חבר הסקייפ החביב עליי איך הם חווים את בית הספר הניו זילנדי שלהם. המשפט הראשון שהוא אמר ונחרט לי בראש היה "אין לך מה לדאוג, הילדים כאן ממש נחמדים ויעזרו מאוד לילדים שלך להסתגל". בתור אחת שזוכרת את חוויות הילדות שלה בבית הספר כנראה שציקצקתי לעצמי בלב, אני גם זוכרת שציינתי לעצמי לספר לחברה מהמושב את הבדיחה על כך שעובדים בכיתה באופן עצמאי בקבוצות, כי הוא ציין שבכיתה אחת הבת שלו למדה עם 5 ילדים ובכיתה השניה יש 15 ילדים. אז לכמה קבוצות כבר אפשר לחלק 15... וחשבתי לעצמי שוב בציניות כמה קשים החיים בניו זילנד. היום במרחק סמסטר אחד אני מודה ומתוודה שכל מה שאמר הוא אמת. אמנם בית הספר שלנו עמוס בילדים (עד 30 ילדים בכיתה), אבל זה רחוק מהאידאל ולכן נפתחו במידית השנה (זו שמתחילה בשבוע הבא) עוד כיתות כדי לפזר את העומס. הסיבה לכמות ה"לא סבירה" כהגדרת המנהלת מלווה בהתנצלותה הכנה, היא הגעה של משפחות רבות לישוב וחוסר יכולת לצפות את זה מראש.

כשידענו לאן אנחנו נוסעים והתחלנו לחפש בית כבר ידענו שלא סוגרים חוזה לפני שבודקים את בית הספר של האזור. למען האמת, רבים בוחרים את בית הספר ואז מחפשים בית בסביבה הרצויה. בתי הספר בניו זילנד מדורגים ע"י המדינה לפי רמה סוציו אקונומית של האוכלוסיה ועוד כל מני פרמטרים ומתוייגים באזורים (ZONE) לפי השכונות. אם אתה גר באזור של ביה"ס מקומו של הילד מובטח אוטומטית, בעוד שאם אני רוצה בית ספר באזור אחר אני צריכה להגיש בקשה ויש מצב שלא ניתן יהיה להירשם, כאמור - לפי היכולת להכיל תלמידים נוספים.
לשמחתי ולהקלתי, כשמצאנו את הבית ב-Oakura גילינו שיש בישוב בית ספר מקומי, והוא מדורג Decile 10, שזה הדירוג הגבוה ביותר.
מתאים בול.

מערכת החינוך בניו זילנד מחולקת לשלושה שלבים עליהם תוכלו לקרוא באתר משרד החינוך אבל בגדול מערכת הגנים היא עד גיל 5, בגיל הזה הילדים עוברים לבית הספר. למעשה לא מחכים לתחילת שנת לימודים, אלא כל ילד משתלב בבית הספר כשהוא מגיע לגיל המתאים. הכיתה הזו היא כמו כיתת גן בבית הספר. הרבה מאוד משחקים ופעילויות כמו בגן, אבל בתוך הסביבה של הלימודים, ומפגשים עם ילדי השנה הראשונה שכבר יותר ותיקים בבית הספר. בית הספר מתחלק בד"כ ליסודי ועל-יסודי ומרבית התלמידים מסיימים 13 שנות לימוד חובה (מגיל 6 עד 16), אולם יש כאלה שממשיכים ללימודים עד גיל 19. מרבית התלמידים מסיימים לימודיהם סביב גיל 17.
השנה מתחילה ב1 לפברואר ונמשכת עד אמצע דצמבר, והיא מחולקת לסמסטרים רבעוניים שבינהם חופשות בנות כשבועיים.

אנחנו הגענו לניו זילנד בדיוק לתחילתה של חופשת הסמסטר האחרונה בשנת הלימודים. בזכות הויזה שלנו הילדים קיבלו ויזת סטודנט, ויכלנו לרשום אותם לבית הספר כך שהשתלבו לסמסטר האחרון. את הרישום עשינו לשמחתנו בתכתובות מייל מהירות ויעילות עם מנהלת בית הספר, ואף הותרנו בידיה את הבחירה היכן לשבץ את הילדים במערכת.
עוד בטרם התחילה שנת הלימודים קבעה איתנו מיס הפוורת' ביקור וסיור במתחם בית הספר כדי שהילדים ואנחנו נתרשם מהמקום ונשמע ממנה מעט על בית הספר ועל המורות שלהם. למדנו באותו ביקור באיזה כיתות ישובצו אור (Year 1) ועדי (Year 3) ונפגשנו עם החברים הראשונים שלנו - משפחת רונג-הנסן הדנים, שבדיוק כמונו הגיעו עם שלושת ילדהם להכיר את בית הספר, ובדיוק כמעט כמונו אמא שלהם רופאת משפחה, והם הגיעו ממש כמונו בדיוק באותו השבוע לOakura ובדיוק כמוני - ההורה שנשאר בבית תיכנן את הבילויים בלי הילדים (הם בחרו לגור פה בגלל הגלישה). בשיחה ביננו בזמן שהקופיפים בדקו את המתקנים של גני השעשועים בבית הספר כבר קבענו להיפגש, ומאז אנחנו חווים יחד הרבה חוויות כאן.


גן השעשועים לבני 8 ומעלה במתחם בית הספר



המתקנים החבבים על עדי





















בית הספר חולש על מתחם ענק שכולל מלבד כיתות וספריה ציבורית צמודה משמשמת את התלמידים, גם בריכה בה לומדים בכל יום במהלך עונת הקיץ שחיה, מגרש רוגבי / כדורגל / קריקט / /אתלטיקה, מגרשי טניס, מגרש כדורסל, אולם התעמלות, שני גני שעשועים שהמתקנים בהם מותאימים לפי גילאי הילדים, גינה שתוכננה ע"י התלמידים ועוד פינות חמד קסומות. לאחרונה התחלנו גם לטייל עם הילדים למגרש המשחקים של בית הספר (כדי לגוון בגני המשחקים) וגילינו שיש חניה לאפנים וחניה נוספת שמותאמת לקורקינטים. עדי נסע לבית הספר כמה פעמים עם אפנים, וכמובן, לא נועלים אותן בחניה, והן עדיין מחכות לו כשהוא חוזר...

ביום הראשון של הסמסטר
התייצבנו כולנו מוכנים להתחיל את משימת ההשתלבות במקום החדש שלנו. גל וזיו התלוו אל אור בכיתה א' ואני הצטרפתי לעדי. היה מאוד מרגש ומפתיע. המורה נכנסה לכיתה בשקט כך שבקושי שמים לב, הילדים בינתיים נשכבו כולם על השטיח עם ספר או מחברת וקישקשו קצת אחד עם השניה. השיעור התחיל כשהיא ביקשה מכולם לקחת לוחות מחיקים אישיים ולכתוב שלושה או חמישה משפטים על החופש שלהם, אחר כך הילדים התחלקו לזוגות והקריאו אחד לשני את המשפטים, ואז התקיים דיון האם המידע במשפטים היה מספיק ברור בשביל שהשומע יבין איפה הכותב היה ואיזו חוויה היתה לו. עדי התבקש לכתוב בעברית, ואז היא שמה לב שהוא כותב מצד ימין, דבר מעניין לכל הדעות. סיבה טובה לעצור את השיעור ולהסביר על כך לכיתה. הילדים נדהמו מכך שהוא הולך לדעת שתי שפות, ומאוד התרגשו מהנוכחות שלו.

עדי מדגמן את התנוחה החביבה עליו בכיתה (למרות שזו הכיתה של אור)
באמצע היום נכנסה המנהלת לראות מה שלומנו יחד עם זיו שמסתבר שהחליטה לחפש אותי. הקטנה הסבירה לי אחר כך שדיברה באנגלית ברורה כשנתקלה במנהלת ואמרה לה "ממי". זה בהחלט הספיק בשביל שהיא תבין לאן ללוות אותה.
ביום השני בבוקר גילינו מקהלת בנות עליזה רצה אלינו בדיוק כשניכנסנו לכיתה. חלקן עדיין מלוות באימהות שרצו לברך אותנו. עדי קיבל מכתבים בעברית שהבנות הכינו בבית. הן פשוט החליטו לכתוב לו בעברית מילים שהן הצליחו לתרגם בעזרת הגוגל טרנסלייט. "שלום" "ברוך הבא" "שמי ---" ויום למחרת אף הופתענו יותר כשגילינו שאחת הבנות הכינה פלאפל. עדי לא הסכים לטעום אבל כשהיא שלפה דף שהיה כתוב שהיא הכינה בעצמה פלאפל עדי שינה את דעתו ואמר שיצא ממש טעים.

בכיתה של עדי מורגשת ממש למידת כישורים חברתיים. במהלך הסמסטר המורה שלהם ערכה יום שהוקדש כולו לכתיבת סיפור. כמו סופרים מכובדים רבים העובדים בבתי קפה, הכיתה הפכה באותו יום לבית קפה מאולתר. שוקו נמזג לספלים שכל ילד הביא מהבית, ועוטר במרשמלו ששימח מאוד את הילדון. עדי שעדיין לא שולט באנגלית, באופן שמאפשר לו לחבר משפטים בעצמו, התבקש לכתוב סיפור בעברית, לפי ההנחיות שניתנו בכיתה. בסוף היום גם הוא עמד יחד עם כל התלמידים והקריא את הסיפור שלו. הו אפילו הצליח לשלב כמה מילים שגם הילדים הניו זילנדים זיהו כמו "לגו" ו"מיניונים" וזכה למחיאות כפיים שריגשו אותו מאוד. לקראת סוף הסמסטר הוא גם הוזמן לביקור בכיתה המקבילה כדי להקריא לתלמידים שם סיפור בעברית. הוא קיבל תעודה אישית מהמורה על האומץ לעמוד מולם ועל הבהירות בה קרא את הסיפור שלו, שאף אחד לא הבין...
הפינה של עדי עם המכתבים שקיבל
להקת הבנות בכיתה של עדי תמיד נמצאת בסביבה כדי לעזור להשתלב בכל בוקר מחדש, וברגע שהוא מוצא את החבורה שמשחקת כדורגל בדשא מאחור הוא שוכח שיש קשיים עם השפה. מדי פעם יצא לי להגיע להביא ספר ששכח בבית או משהו בסגנון באמתע היום ובהפסקות מעולם לא ראיתי אותו לבד. בתור אמא חרדתית אני חייבת לומר שהשהות בבית הספר ממש מרגיעה ונותנת תחושה שהכל אפשרי.

אור התחברה עם חבורת הבנות המקסימות בכיתה שלה. משחקת איתן רוב הזמן ללא מילים, ולאט לאט כחלוף השבועות היא מתחילה להבין יותר את הכוונה שלהן בשיחות. לשמחתי חברות מגיעות אלינו הביתה, והיא מוזמנת אליהן. בכיתה המורה קלטה אותה דיי מהר, מה שמקל עלינו ברגעים קצת יותר קשים. השגרה בכיתה שלה קבועה, והלו"ז רשום על הלוח, כך שבכל בוקר אנחנו עוברות עליו ואני מקריאה לה אותו באנגלית ובעברית. זה עוזר לה לתכנן את היום ואת הפעילויות בהן היא לוקחת חלק. בכיתה שלה לומדים נושאים בסיסיים כמו ימי השבוע, עונות ומספרים. קריאה וכתיבה חופשית (לא מלמדים את האותיות אלא מילים ומשפטים), באמצעות חשיבה והעתקה ובהתאמה לציור שכל ילד מצייר במחברת. חשבון נעשה במשחקי חברה, ולאו דווקא בפתירת תרגילים במחברת.

הפסקה. אור מתחבאת מתחת לכובע - בחצאית הורודה
בהפסקות המורות מוציאות חבל קפיצה, או כדורים
ולילדים יש מגוון משתנה של פעילויות מעשירות
אם להיות קצת פולניה,
אז אני שמחה לספר שבית הספר מתחיל בשעה תשע בכל יום, ומסתיים בשלוש אחרי הצהריים. יש שתי הפסקות עיקריות - Tea Time בבוקר וLunch בצהריים. ההפסקות מחילות עם 10 דקות שבהן אסור לילדים לצאת לשחק, אלא הם יושבים יחד או בקבוצות בכיתה או ברחבה וחייבים לאכול. אין לנו מדים בבית הספר, למרות שזה דיי מקובל כאן (זוכרים את החצאיות המשובצות מהסדרה האוסטרלית קרובים קרובים? זה עדיין פופולארי) הפריט היחיד שהילדים קונים בבית הספר בתחילת השנה הוא כובע טמבל בצבע אדום או שחור לבחירתם והם חובשים אותו בכל זמן של פעילות מחוץ לכיתות.

בכיתה של אור המורה גם עוזרת לילדים למרוח קרם הגנה מהשמש לפני שיוצאים החוצה. יש כאן מודעות גבוהה מאוד לעוצמת השמש והנזקים שהיא עשויה לגרום. הילדים מחליפים ספרים בספריה פעם בשבוע, יחד עם המורה שלהם שעוזרת להנחות אותם ליכולות הקריאה שלהם, אבל גם חושפת אותם למקום שבארץ לא ממש יצא לנו להנות ממנו.
במערכת השבועית של הילדים אין שיעורי ספורט, אבל כפי שהבנו עם הזמן, הילדים עושים ספורט כמעט כל שעה. כשהייתי מגיעה עם זיו קצת יותר מוקדם לקראת סוף היום ראיתי לא מעט פעמים מורה שיוצאת עם הכיתה לחצר או למגרש ומשחקת עם הילדים בכדורסל או משחקי מירוץ או חבל. אחרי ששאלנו, הבנו שאמנם אין שיעור ספורט קבוע, אבל המורות אחראיות לשלב את הספורט במערכת היומיומית של התלמידים. יש מורה שמוציאה את הילדים לסיבוב ריצה, ויש מורה שתקדיש שעה למשחק כדורגל.

פעילות עונתית
למרות שאין ממש שיעורי ספורט בבית הספר, הילדים מקבלים טעימות מתחומי ספורט שונים כדוגמת טניס, קריקט, אתלטיקה ושחיה. החשיפה מלווה בדרך כלל במפגשי לימוד בסיסיים וחוויה "מעשית" ומאפשרת לילדים להבין אם התחום מעניין אותם ואז לשלב אותו גם בחוג אחרי הצהרים. לכל תחום כזה יש עונת פעילות כדי שהילדים לא יצטרכו לבחור אחד על פני השני. לעדי שאוהב מאוד כדורגל לא הצלחנו למצוא חוג כיוון שהמועד של הכדורגל הוא בחורף, בעוד שלקראת הקיץ הוא התנסה בטניס ואתלטיקה. במהלך הקיץ עצמו אנחנו לומדים (כולנו) גלישת גלים והחל מהיום הראשון ללימודים הילדים יקבלו שיעורי שחיה בבריכה של בית הספר

עידוד 
לספורט כאמור מוטבע עמוק ביומיום הבית ספרי, וכך גיליתי שכאשר קוראים את שמות התלמידים בכיתה בתחילת היום, אור עונה במילה CAR שהיא לא הבינה את משמעותה, בעוד שחלק מהילדים עונים מילים אחרות. בבירור קצר עם המורה הבנו שהילדים בבית הספר מעודדים להגיע באופניים, קורקינט, סקייטבטרד או ברגל, אפילו חלק מהדרך כחלק מהגישה לבריאות ופעילות גופנית. ילדים שלא מגיעים ברכב (כמונו שנוסעים יחסית מרחוק בישוב) מקבלים נקודה שנצברת לטובת הכיתה. לקראת סוף השנה מקבלת הכיתה הכי פעילה גופנית הכרה מול כלל בית הספר (ובטח גם איזה פרס מעודד). אנחנו החלטנו לקחת חלק פעיל בימי שישי ולצעוד לבית הספר ברגל. הנסיעה החביבה של 5 דקות הפכה לצעידה מאתגרת בעלת שתי גבעות שנמשכת בצירוף שלושה ילדים כחצי שעה, אבל כל עוד מזג האויר איפשר זאת עמדנו בהחלטה בגבורה. באחד הימים אחרי הצהריים התקשרה אליי המורה של אור והציעה שנזיז את הצעידה שלנו ליום חמישי. מסתבר שבבוקר כל מי שהגיע בדרך זו או אחרת על המדרכה קיבל סמיילי על היד, וכשניגש למטבח בבית הספר קיבל פנקייק. זיוי התמוקה קיבלה גם היא סמיילי ופנקייק למרות שהיא עדיין לא בבית הספר. המורה של אור נשמה לרווחה כשראתה אותנו ושמחה שלא תצטרך לנסות למצוא דרך להגניב לה פנקייק אם לא נגיע ברגל...
חברה של עדי שמגיעה עם ההורים מהחווה בה הם גרים מחוץ לישוב לא קיבלה סמיילי ולכן גם לא קיבלה פנקייק. באותו היום היא היתה אמורה להתארח אצלנו אחרי בית הספר ועדי שהיה מאוד מוטרד מהחסך שלה דאג שנכין לה פיצוי בארוחת הצהריים שלנו, וכך כולנו התכבדנו בפנקייקים פעמיים.

אירועים מיוחדים
כמו ימי ספורט תחרויות שדה ושלל הפתעות קורים בממוצע פעם בשבוע. פעם מטעם בית הספר, פעם מטעם ועד ההורים לעיתים זה ארגון של הבוגרים או של השכבה האמצעית. אם יש תירוץ להתחפש או לעשות שמח, אפשר לסמוך על הניו זילנדים שיהפכו את זה לחגיגה. בשבוע הראשון או השני ללימודים התארגנו על יום שיער מצחיק. מי שהצליחה הכי היתה המורה של עדי שצבעה את כל השיער לכחול והצמידה גלשן וגולש מלגו לקוצים שלה שהפכו לגל בים. על עדי אפשר לסמוך שלא ישתף פעולה, אור לעומת זאת היתה מהממת, על אף החששות שמצחיק זה לאו דווקא יפה...

כמה שבועות לאחר מכן נערך יום ספורט לכל בית הספר שאורגן ע"י השכבה של הבוגרים. הילדים הגיעו מחופשים לפי דמויות שנקבעו מראש וכך אור הגיעה לקבוצה של ההיפים, עדי (בחולצה אקראית מהארון) היה דמות של גיבור על, ואחרים היו חדי קרן או ילדים בפיג'מות.
האתגר של זיו השנה היה להצליח לטפס על היקר הזה.
לפי החיוך אפשר להבין שהיא הצליחה

כל בית הספר ערך תחרויות ספורט שונות ואווירת הפסטיבל הורגשה אצל כל הילדים כשבאתי לאסוף אותם בסוף היום. אור יכולה לנופף לשלום בחוף הים גם היום לאיזו ילדה שאני לא מכירה, ואם אני שואלת מי זו היא ישר תציין שהיא היתה יחד איתה היפית, או רקדנית בוגרת בחוג של אחרי הצהריים.

Bring Your Own Device
בכיתה של אור יש מחשב ובמרבית הכיתות בבית הספר יש גם איי-פדים שמשמשים את התלמידים ללימוד עצמי או קבוצתי. יש תכנה מקסימה שגם אור וגם עדי משתמשים בה (ממומנת ע"י משרד החינוך) ושאמורה לסייע להם להעלות את רמת האנגלית. בנוסף על כך יש יוזמה של מערכת החינוך הארצית שתלמידים יביאו את הטאבלט הביתי שלהם על מנת שישמש אותם בזמן הלימודים, עם התניה שיהיו עליו חסימות לתכנים שלא מתאימים לגילאים הצעירים. יזמה מעניינת שעוזרת מאוד לעדי בשעות הקשות יותר של היום.

אור והמורה שלה נפרדות ביום האחרון ללימודים
מה קורה כשישראלית דנית והולנדית נפגשות?
לאור בכיתה יש חברה טובה בשם קאמה שהגיעה מדנמרק (זוכרים את המשפחה ממקודם?) ביחד הן מקבלות שיעורי תיגבור באנגלית מנינקה שהגיעה לניו זילנד לפני חמש שנים מהולנד. נינקה היא אחת האמהות הרגישות והשמחות ביותר שנתקלתי בהן והיא מגיעה לבית הספר באופן התנדבותי לגמרי רק בשביל לעבוד עם אור וקאמה על האנגלית. זו יוזמה נוספת של מנהלת בית הספר ועוד וי קטן שנחרט בלב וגורם לי להרגיש שמבין 300 התלמידים בבית הספר המערכת מצליחה לראות את הילדים הפרטיים שלי באופן כל כך מתחשב. לשמחתי נינקה הפכה חברה טובה והיא מספרת שאור וקאמה מלמדות אחת את השניה גם עברית ודנית ולא רק אנגלית, שהן משנות יחד את תכנית הלימודים של נינקה כדי להצליח להגיד מילים באנגלית שמעניינות אותם ובאופן כללי שהשעות איתן מאוד מבדרות.

איך אומרים חנל'ה בניו זילנדית?
מסתבר שמשחקי ידיים (מהסוג של חנלה אופה קטנה) זה דבר מדבק ביותר, ועל אף שאנחנו היחידים בסביבה שדוברים עברית חלק נכבד מילדי בית הספר מזמזמים בהפסקות את השיר עם עיוות כזה או אחר של המילים, אבל עם הנאה גדולה. מסתבר שעדי ואור לימדו את החברות וזה מתפשט לכל הכיתות. אחת החברות הטובות של עדי נקראת Hannah ואחיה הצעיר הוא אחד מהחברים הטובים של אור, ההתרגשות של שניהם כשסיפרנו לה את מילות השיר היו ממש מבדרות.

למעשה חגיגת כיתה א' של אור נטמעה בתוך כל המתח וההתרגשות של הנחיתה וההגעה למקום חדש, ואני בטוחה שבעוד שבוע נעשה לה סוג של תיקון, כולל תמונות עם תיק בית ספר והתרגשויות של התחלות חדשות. אחרי חודשיים וחצי של לימודים וחופשת קיץ אחת אור עולה כבר לכיתה ב'. עדי לעומת זאת, שסיים כיתה א' לפני פחות מחצי שנה, סיים בינתיים כיתה ג' וברקורד שלו כבר יש שתי חופשות קיץ (אחת בישראל ואחת בניו זילנד), והוא יתחיל כיתה ד'. יש עוד מלא מה לספר, אבל מרוב שהפוסט הזה ארוך, את החוויות שלנו בגן הילדים אשמור לפוסט אחר.

יום אחרון ללימודים. נזכרתי לצלם בשניה האחרונה...
לפני שהם רצו לשחק...








יום חמישי, 14 בינואר 2016

שטויות קטנות

פוסט בהמשכים. אני עובדת עליו כמעט חודשיים. ממלאת אותו בכל טוב, ולפעמים נראה לי עכשיו שחלק מהדברים כבר פחות נוראיים. מצד שני, אני עומדת מאחורי כל מה שמופיע ברשימה שכתבתי, וגם אחרי שלושה וחצי חודשים לא שיניתי את דעתי בעניין. אני יודעת שאין לי ממש על מה להתלונן, אבל אחרי כמה חודשים בצד הנכון של המפה, שיחות עם הבית מחסור באינטרנט לרגל מעבר בית, וקצת (הרבה) געגועים, הכנתי רשימה של כל מה שעלה לי לראש ואין פה או שהוא לא בדיוק וקצת אחרת ומצריך הסתגלות. באמת שאני לא מתלוננת אבל -

# אני מתגעגעת לסלמי סרוולד של יחיעם, ולגבינת גלעד רוקפור של לא אחרת מאשר תנובה
כל הגבינות הכחולות כאן נוטות לכיוון הקרמי כמו Bloose שנמכרת גם בישראל. בא לי אחת כזו מתפוררת, כמו פטה כבשים שאין כאן. וגם, למרות כל הכבשים והעיזים שחיות פה בכיף לא ניתן למצוא כאן ממש גבינות או מוצרים של חלב עיזים. הגבינות הנחשבות בעיקר מיובאות או שייכות למחלבות מקומיות, אבל גם הן של פרות. או שפשוט עדיין לא מצאתי...

# אני מתגעגעת לרצפות ששוטפים אותן עם מגב 
לתחושה של הקור ברגליים על מרצפת חשופה שלא מכוסה בשטיח, ולא לתחושה המוזרה של מן לינולאום שמודבק לרצפה כלשהיא (אם היא חורקת זה כנראה קרשים מעץ, ואם זה כך אז לפחות אני מדמיינת פרקט טבעי מהמם). בכל מקרה האפשרויות כאן נעות בין מגוון בלתי נגמר של שטיחים מקיר לקיר או הלינוליאום החוויתי הזה...
ועוד רבות יסופר על האמבטיה המיוחדת שלנו (בפוסט נפרד שיוקדש לבחירת בתים)
אגב, הבאתי מגבים מהבית, באמת! שניים. כי שמעתי שהם עולים כאן משהו כמו 45$! טירוף, נכון? העניין הוא שאין לי ממש איפה ומתי להשתמש בהם. אני חושבת למסגר ולתלות על הקיר למזכרת.

# אני מתגעגעת לאנשים שמתקשרים בוואטצ'-אפ ולהעביר תמונות להמחשה בטלפון הנייד
אין לי אפשרות לשלוח MMS (אני הולכת לטפל בעניין הזה ממש בקרוב) אבל רציתי לשלוח בוואטצ'-אפ ואותו יש רק לישראלים, לאמריקאים ולגל. לצערי המכרים האלה יכולים להיספר על יד אחת, כך שאני מרגישה קצת מוגבלת. הוואטצ'-אפ היא מאפשרויות התקשורת החביבות עליי אחרי הפייסבוק. מישהו אמר לי שהוא מתלבט אם בכלל כדאי להכיר לניו זילנדים את האפליקציה המהממת הזו כי אולי זה יקלקל אותם.
ידוע שבניו זילנד הכל 10 שנים אחורה בכל מה שקשור לטכנולוגיה. אני בהחלט הולכת לחייב את החברות שלי לשים את האפליקציה על הטלפון שלהן וגם אפתח לנו קבוצה (שמות לקבוצות זה החלק הקשה) אני רק מחכה לפגוש אותן ולתת להן להתרגל אליי שניה.

# אני מתגעגעת לפורים
כל יום מוצאים סיבה חדשה להתחפש - יום שיער מצחיק, מירוץ בבית הספר, האלווין... הוא לא מת על תחפושות כי זה לא נוח, השניה עדיין לא יודעת מה זה היפי (התחפושת שבחרו לה למירוץ בבית הספר, אה - היא גם אמורה לרוץ בזה???) והיא לא בטוחה שזה נראה יפה בכלל, והקטנה היא צריכה שזה יהיה מסתובב מאוד ולא קצת. הם לא שמעו על 'פעם בשנה' יש בזה משהו מיוחד וייחודי. טוב אני נשמעת כמו פולניה עכשיו... מה שכן, אמא שלי לא צריכה לקנות תחפושת אלזה ב180 ש"ח כי כאן מצאתי אותה on-line ב9$ בלבד!!!

# אני מתגעגעת לקמח לחם שטיבל מס' 2
עדיין מחפשת את האחד. אבל לאחרונה מצאתי חנות למוצרי טבע ממש נחמדה, ואפילו הצלחנו למצוא את השמות של כוסמין ושיפון בלי בעיות. וגם ממש אהבתי את שקיות הנייר החומים שעושים את הכל עוד יותר בריא לעולם ולנשמה. והאמת שהכי - יש פינת משחק לילדים בכל חנות כמעט. בסופר יש סלסילה עם פירות, ולפעמים לחמניות טריות מהמאפיה, כדי שהילדים ינשנשו משהו בזמן שאני קונה. אז בחנות הזו יש פינת משחק מתוקה שצופה לרחוב וזיו התנהגה למופת בזמן שאני ניסיתי למצוא את התרגום לכוסמין ולשיפון וחיפשתי ממרח תמרים (אין) ועוד כל מני. קמח לחם עדיין אין, אבל בינתיים כבר יש לי מחמצת ואני עפה על עצמי עם לחמי מחמצת משודרגים

# אני מתגעגעת לבילוי מזדמן עם חברה בקניון אחרי שהפקדתי את הילדים עם אבא שלהם ויצאתי לסידורים.
 גם אם זה קרה מדי פעם, בשבת בשעה 20:00. העובדה שהקניון כאן נסגר ב- 17:30 מכניסה אותי לסטרס, אפילו שהוא פתוח בשבת וראשון. יש משהו מנצנץ יותר ביציאה לקניות בערב, בלי הילדים ועם סיומת של סושי או סתם קפה. כשהכל נסגר בחמש אז כבר מארבע מתכוננים לסיים את הפעילות, ואחר כך מגלים שהשקיעה לא מתחילה לפני תשע והילדים לא מעוניינים לישון לפני שחושך, ובקיצור - למה לעזלז הקניון נסגר בחמש???

# אני מתגעגעת ל"סער"
או בעצם לכל חנות ייעודית של אפיה עם המון המון המון דברים שעושים לי שמח, כמו מפיות עגולות שמתאימות לגודל של עוגה, שוקולד מריר במשקל וכל ההפתעות שאפשר למצוא ב"סער" ואם אתן ליד גן שמואל וקפצתן לסיבוב קטן אולי תעדכנו אותי ואתן לכן רשימה. אני לעומת הנו"זים מהסעיף למעלה כן מחוברת לוואטצ'אפ. ובנינו - מגיעה לי חבילה קטנה עם פינוקים מדיי פעם.

# מתגעגעת למלפפונים חמוצים, אפילו של השופרסל
אני יודעת, אפשר למצוא אותם גם כאן. אבל לא ממש כאן איפה שאני גרה, וזה פרט שהיה חסר לי כשהיינו בוולינגטון (שם אפשר למצוא אותם) או אפילו בדרך בוונגנואי. אבל עכשיו אני כבר יודעת שיש פה חמוצים נורמליים, ואני רק צריכה לתכנן סופ"ש בווליגטון, כי מה הן 10 שעות נסיעה לעומת הזכות לפתוח קופסאת שימורים עם מלפפונים חמוצים מהארץ. בסוף לא נותרה ברירה ופשוט הכנתי בעצמי
*הסעיף נכתב טרום עוגת היומולדת של זיו כשאני בסטרס ובפחד ממה שאני לא אמצע בחנות היחידה כנראה שיש בה משהו דומה לסער.

# סילאן, ממרח תמרים
אין הרבה מה לומר, התמרים כאן עולים כמו זהב, (39$ לקילו!!!) ויש להם את כל סוגי הממרחים בעולם, אבל ממרח תמרים אין, אותו כנ"ל גם לסילאן. מבאס ביותר. אבל, זה תירוץ טוב לחבילות מהארץ. והעוגיות המגולגלות מקבלות יוקרה ומקום של כבוד כשאני מכינה אותם, כי מה לעשות הממרח כבר לא נשפך כמו מים, ואי אפשר לקפוץ לאלונית ולהצטייד בעוד איזה שישיה.

#קייטנות בחופש הגדול
סתם, זה לא באמת שאני מתגעגעת לקייטנה, אבל האמת שהקיץ הזה הגיע לי במפתיע, ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל לא הייתי מספיק מתוכננת מראש, ולהיות ספונטנית עם שלושה ילדים, במדינה שבה כולם מאורגנים על תכניות שבוע מראש (כל פעם חוזרת אליי התשובה להודעה שאולי נפגיש את הילדים: יש לנו פליי-דייט כל השבוע, אולי נתראה בשבוע הבא... נוט) והתחושה הכללית היא שכולם נסעו לחופש, לחרוש את האי הדרומי, או להצפין למעלה לקצה החם והלא פחות מהמם של האי הצפוני, ואנחנו מנסים להתרגל עדיין לכאן, וחוקרים בקטנה את ההר והסביבה. אבל באמת שאני לא מתלוננת, רוב הזמן (נגיד 94% מהזמן) אני ממש בסבבה וכך גם הילדים. וכולנו יודעים שהסוף מתקרב.... חוזרים ללימודים ב-1 לפברואר ויחד איתנו יחזרו כל החברים.

# הכי הכי אנחנו מתגעגעים לסבא וסבתא ולחברים
שום סקייפ לא יחליף לעולם חיבוק, נשיקה וקפה מעלה אדים עם עוגה שיצאה מהתנור ברגע האחרון. אנחנו כולנו מתגעגעים, ובאמת שאין לכם תחליף! ממליצה בחום לקחת פסק זמן לפני הנסיעה ולבלות אותו עם המשפחה והחברים הקרובים, ולייצר המון המון מזכרות ורגעים שיהיה לכולם על מה להתרפק.



יום שני, 11 בינואר 2016

מחשבות על מכולה, ארגזים ומשלוחים


עם סיומה של עוד שיחת סקייפ עם חברים בצד השני או הגשת טפסים לרשויות ההגירה בדרך כלל היתה משתררת בבית אנחת רווחה. תחושה שאנחנו בתוך תהליך נכון, כזה שהגיע בזמן הנכון ולמקום הנכון. ואז, כשספל הקפה כבר כמעט ריק, ואנחנו יושבים אחד לצד השניה ליד שולחן האוכל שהורים שלי קנו כשהתחתנו פחות או יותר, מכוסה מפה שאני מאוד אוהבת וכמה חברות כבר שמו עליה עין, אז מתחילה אחת התהיות הגדולות. מה מכל העושר הפיזי הזה עובר איתנו וממה ניפרד.

כוסות שחצו את האוקיינוס מחכות שימצא להן מקום בארון

לרגעים היה נדמה לי שאני יכולה להיכנס להלך מחשבה של שחרור, שנקשרת לתהליך הפרידה מהארץ. להשאיר מאחור את הכל ולהתחיל מחדש בניו זילנד. ומי שמכיר אותי יודע שכל מה שראיתי לנגד עיניי זו האפשרות לצאת למסע קניות בלתי נגמר חובק חנויות עיצוב נפלאות (שכבר שוטטתי בחנויות הON LINE שלהן מבעוד מועד) ורק מחכות לי שאגיע.
ומצד שני, השולחן של ההורים שלי שאני אוהבת לא יבוא? הוא כבר עבר איתנו כמה וכמה בתים וכבר דימיינתי אותו עובר לאחד הילדים (טוב נו, לא ממש ראיתי את עצמי משחררת אותו) והכסאות הלבנים שהותאמו אליו למרות שהם רק של איקאה (כבר סיפרתי לכם שאין איקאה בניו זילנד? הייתי באבל יומיים...)
הימים בבית עברו עליי בהתבוננות מחודשת בכל הדברים שצברנו לאורך השנים. הגישה שלי היתה תמיד שכיוון שאין סיכוי לקנות בית איפה שאנחנו רוצים, אז לפחות נמלא את המקום שאנחנו גרים בו בדברים יפים ונעימים שהופכים אותו לשלנו. ופתאום כל הדברים האלה עמדו בסימן שאלה, ועתידם לא ממש בטוח.

כיוון שאף אחד לא התנדב לשלוח עבורנו מכולה (כמו שקרה למישהי רבת מזל שיצא לי להכיר) ההתלבטות שנבעה בשל העלות הביאה אותנו לבחינה מדוקדקת של הדברים. עד היום אני לא יכולה לקבוע חד משמעית אם הדרך שבה בחרנו היא הנכונה או לא, אבל אני חושבת שבאופן יחסי היא הנכונה עבורנו. 

בשלב הראשון בדקנו עלויות של מכולה קטנה יחסית אבל כזו שתספיק לכל הציוד שלנו כולל הספות, המקרר המיטות והשולחנות, וכ-ל השאר. והתחלנו לחשוב על כך שזה דיי מטורף לשלוח ספה מיד שניה במצב משומש, רהיטים של איקאה ושאר פירטי ריהוט גדולים שאולי יתאימו ואולי לא לבתים בניו זילנד. הבנו גם בשלב דיי מוקדם, שכל הציוד הזה יגיע אחרינו, שבוע שבועיים במקרה הטוב ועד חודש או חודשיים במקרה ויהיו עיכובים שלא תלויים בנו. שמענו גם חוויות של חברים שכבר עברו ואת הסיפורים שלהם ועם כל המידע הזה התחלנו לעשות חושבים לאלטרנטיבות.
הבדיקות שלנו התבצעו מול שתי אפשרויות עיקריות: משלוח בדואר של ארגזים לפי משקל או משלוח של חלק ממכולה לפי נפח.

בבדיקה שערכנו עם עצמנו, לאחר שטיילנו בין החדרים בבית וחשבנו על מה לא נוכל לוותר, הגענו להערכה גסה של 20 ארגזים שיישלחו בדואר. בארגזים האלו היה אמור להיכנס המינימום של ציוד, קטן כמובן, ושאין לו תחליף. זה אומר ספרים, דיסקים ומשחקים של הילדים, כל מה שנכתב בעברית ולא נמצא בקלות או בכלל בניו זילנד ושאחר כך נבקש שישלחו לנו מהארץ. לפי אותה כמות דברים קיבלנו הערכת מחיר (הגיע מודד מטעם חברת שילוח) והבנו שבארגזעם נפח יותר גדול נוכל אפילו לדחוף דברים שלא תיכננו.
קיבלנו הצעת מחיר ויצאנו לדרך.

על הרצפה בבית גל מתח גבולות מסקינטייפ לפי הגודל של הארגז, וכל מה שרצינו לשלוח התחיל להיערם בתוך המסגרת. קודם כל כל הדברים החשובים, ולאט לאט עוד ועוד פריטים של הנפש.
אחרי הפריטים של הנפש וכיוון שעוד נשאר מקום התחלנו לחשוב באופן יותר לוגי. המג'ימיקס והבלנדר שכנראה היו נרכשים מחדש נכנסו גם הם למסגרת, כלי מטבח וכלי אוכל שאני מאוד אוהבת הצטרפו לערמות, וכך גם המחשב הנייח, המסכים ואפילו שולחן הלימודים שלי משנקר. גילינו שהיתרון בשליחת חפצים בגודל בינוני ומטה לפי נפח זה פשוט נוח להפליא כי הצלחנו להכניס הרבה דברים שלא היינו מצליחים לשלוח בדואר ימי רגיל. התחפושות של הילדים, כל בובות הפרווה (לא אלו שעלו איתנו לטיסה) המודלים של הלגו שעדי אוהב, מרבית זוגות הנעליים שלנו והמגפיים ואפילו ציוד מחנאות הצליחו להיכנס לתחומי הקו של המסקינטייפ.
הבית בישראל
יצא לדרך לפנינו והגיע שלושה שבועות אחרינו

בינתיים יצא לי לערוך שיחה עם חברה נפלאה שכחלק מעבודתה היא מתאימה חללי מגורים לאנשים שחיים בהם, וגם מעבירה אנשים ובתים למקומות חדשים. דיברנו על המשמעות הסביבתית של שליחת כל הרהיטים לצידו השני של העולם, על הקשר האישי לחפץ, ועל השחרור וההתחלה החדשה.
על כך שזה מאוד לא אקולוגי, להעביר ציוד שאמור לשרת אותנו, לקחת אותו מהסביבה הטבעית אליה נועד למקום אחר, אקלים אחר ובתים שמתוכננים אחרת. לגלות שאולי הוא לא מתאים, וכל זה אחרי ש"שילמנו" עליו כרטיס בהפלגה לצד השני של העולם. וכך התגברתי על הפרידה מהספות והכורסאות שליוו אותנו מאז ימינו העליזים בהרצליה, מהמקרר שקנינו רק לפני שנתיים, מהאפניים שלנו, ומהמחסן בחצר האחורית. מכל השידות והכונניות, ומהספריה היפה שעברה איתנו שלושה בתים. מכונת הכביסה הראשונה שלנו, והמיטה שעשינו פעם בדרום תל אביב וארגז המצעים שלה היה תמיד כמו התיק של מרי פופינס, והילדים אהבו להיכנס לתוכו בכל פעם שהחלפנו עונות של בגדים. השולחן של הורי נארז והוא מחכה עכשיו לאחד האחים שלי או לחזרתנו למולדת.
כשסיימנו למיין את כל הבית פחות או יותר התחלנו לפרסם את הפריטים למכירה ומסירה. לשמחתנו באזור פרדס חנה יש כר פורה מאוד לשימוש חוזר ברהיטים וחפצים והצלחנו למכור הכל! את המעט מאוד שנותר אני ממליצה להעביר לעמותות שעוזרות לנשים או אנשים שמתחילים את הדרך מחדש, או פשוט למצוא אנשים פרטיים שהחיים מזמנים להם התחלות חדשות וייעזרו אפילו בכלי הקפה תה סוכר, והמזווה עם האוכל היבש.

אני באופן אישי גם מאוד התחברתי לרצון שלי להתחיל מחדש ושיחררתי באהבה דברים שלי שנמצאים עכשיו בבתים של חברות ואני מקווה שמשמחים אותן כמו שהם שימחו אותי. עכשיו אני מתרגלת חיפוש באתר היד 2 המפורסם של ניו זילנד Trade Me ומתרגלת דחיית סיפוקים והסתגלות לרצון שלי להיות אקולוגית ולמחזר את הדברים שמישהו אחר לא רוצה. לשם כך יהיה לי גראז' גדול ואני הולכת לשפץ רהיטים או פשוט להתחדש בספות מקסימות שמתאימות לסגנון שלי, שייתנו לי הרגשה טובה. אני בהחלט מגלה שעם כל האהבה שלי לסגנון מסויים, פה מתאים סגנון קצת שונה, כבר אמרתי שאין איקאה? סקנדינביה באופן כללי נראית פתאום מאוד רחוקה ומאוד מאוד יקרה...

וככה הוא נראה כשהגיע ליעד
בכל אופן, לכל העניין של השארת הרהיטים מאחור יש יוצא מן הכלל, ואצלנו הוא הוגדר כ"הארגז". יש חשיבות לשמור על העוגנים שמורכבים מפריטים אישיים, רגשיים ומוכרים. ספרים, משחקים של הילדים, תמונות, פריטים לנפש ומזכרות אישיות - כל אלו הותאמו למגבלות הגודל והנפח, נארזו בקרטונים שהוכנסו לארגז עץ גדול וחתום, ונשלחו בים למסע מרגש שבסופו מפגש בגראז' של הבית השכור. המפגש איתם אכן היה משמח ומרגש. אם מישהו חושב על ההרגשה של כריסמס, אני חושבת שככה הרגשתי עם פתיחה של כל ארגז וגילוי של האוצרות בתוכו. אני מאמינה שלא הייתי מתרגשת באותה המידה לראות את המקרר שלנו... הוא הוגדר כעוגן כבד מדיי ונותר מאחור בידיים טובות.

אז מה היה לנו בתכלס:
בחירת הספק - אפשר להחליט לשלוח את הדברים באופן עצמאי בשירות של דואר ישראל, בים או באויר. המשלוח באויר כמובן מאוד מאוד יקר, והמשלוח בים סביר יותר אם כי לא כמו פעם. ב2015 עלות למשלוח של ארגז במשקל של 20 ק"ג עומד על כ400 ש"ח. האלטרנטיבה היא כמובן שירות Door to Door של חברת משלוחים בינלאומית. הם מגיעים עד הבית, מעריכים את התכולה, נותנים הצעת מחיר הכוללת את כל האינפורמציה, אורזים שולחים, מגיעים ליעד, פורקים ואפילו מסדרים בחדרים אם תבקשו. ההתנהלות היא מול משרד מקומי בישראל ואחר כך משרד מקומי ביעד.
ביטוח - צריך לקחת בחשבון ביטוח של המשלוח. אנחנו עשינו רק טוטל לוס כי קשה היה לנו לתמכר את הפריטים, במיוחד כיוון שמעבר לערך הרגשי, הערך הכספי לא היה ממש רלוונטי. האוצרות החשבוים באמת עלו איתנו למטוס (שלושה ילדים, אין לי הרבה מעבר אם תהיתם...)
משלוח אווירי - יקר מאוד אבל מהיר מאוד. הפריטים נמדדים לפי משקל (עד כמה שהבנתי במעמד האריזה מול הלקוח) לא בתקציב שלנו. היתרון הוא שמשך הזמן בו הפריטים שלכם לא נמצאים הוא מאוד קצר. זה שימושי מאוד אם אתם כבר יודעים את הכתובת שלכם ביעד ויכולים לקבל את הציוד במיידי
משלוח ימי - ניתן גם כאן, עם קצת פחות גמישות להחליט על הגודל. יש מידות של מכולות, חלוקה של מכולה עם שותפים או מכולה כללית שלתוכה נכנסים ארגזי עץ והם מחושבים לפי נפח שהם תופסים בתוך המכולה. השילוח הימי כולל גם את הטיפול בשחרור מהמכס, ובניו זילנד גם את העברת הביקורת של מחלקת הביוסקיוריטי שמוודאת שלא נכנסים לאי מזיקים שעשויים לפגוע במקרם החיים. לעיתים הציוד במכולה עובר ריסוס וצריך לקחת בחשבון שמדובר בחומרים כימיים.
דואר

אלמנט ההפתעה
חודש לאחר שפרקתי את כל הארגזים, וממש מעט אחרי שהחלטתי
שהגיע הזמן להרגיש בבית, נאלצנו לעבור לבית אחר.
בתמונה - פורקים פעם שניה את כלי הבית
היום, חודש וחצי מאז שהארגז הגיע ונפרק בעדינות בעזרת שני מובילים חסונים אני יכולה לומר שאני מאושרת עם כל פריט מוכר שנמצא בשימוש יומיומי. מלבד תמונות שעדיין לא נתלו על הקירות ונותרו בארגזים הכל נמצא במקומו והופך את הבית למוכר יותר. הבית שמצאנו בינתיים מרוהט ואנחנו מתאזרים בסבלנות כדי לראות לאן החיים יגלגלו אותנו, בעוד כמה ימים אנחנו עוברים לבית אחר גם הוא מרוהט לתקופה ארוכה יותר עד שנמצא בית לקנות. כן, כן, החלום שלי לבית כנראה יתגשם בגן העדן השליו שמצאנו.