יום שני, 11 בינואר 2016

מחשבות על מכולה, ארגזים ומשלוחים


עם סיומה של עוד שיחת סקייפ עם חברים בצד השני או הגשת טפסים לרשויות ההגירה בדרך כלל היתה משתררת בבית אנחת רווחה. תחושה שאנחנו בתוך תהליך נכון, כזה שהגיע בזמן הנכון ולמקום הנכון. ואז, כשספל הקפה כבר כמעט ריק, ואנחנו יושבים אחד לצד השניה ליד שולחן האוכל שהורים שלי קנו כשהתחתנו פחות או יותר, מכוסה מפה שאני מאוד אוהבת וכמה חברות כבר שמו עליה עין, אז מתחילה אחת התהיות הגדולות. מה מכל העושר הפיזי הזה עובר איתנו וממה ניפרד.

כוסות שחצו את האוקיינוס מחכות שימצא להן מקום בארון

לרגעים היה נדמה לי שאני יכולה להיכנס להלך מחשבה של שחרור, שנקשרת לתהליך הפרידה מהארץ. להשאיר מאחור את הכל ולהתחיל מחדש בניו זילנד. ומי שמכיר אותי יודע שכל מה שראיתי לנגד עיניי זו האפשרות לצאת למסע קניות בלתי נגמר חובק חנויות עיצוב נפלאות (שכבר שוטטתי בחנויות הON LINE שלהן מבעוד מועד) ורק מחכות לי שאגיע.
ומצד שני, השולחן של ההורים שלי שאני אוהבת לא יבוא? הוא כבר עבר איתנו כמה וכמה בתים וכבר דימיינתי אותו עובר לאחד הילדים (טוב נו, לא ממש ראיתי את עצמי משחררת אותו) והכסאות הלבנים שהותאמו אליו למרות שהם רק של איקאה (כבר סיפרתי לכם שאין איקאה בניו זילנד? הייתי באבל יומיים...)
הימים בבית עברו עליי בהתבוננות מחודשת בכל הדברים שצברנו לאורך השנים. הגישה שלי היתה תמיד שכיוון שאין סיכוי לקנות בית איפה שאנחנו רוצים, אז לפחות נמלא את המקום שאנחנו גרים בו בדברים יפים ונעימים שהופכים אותו לשלנו. ופתאום כל הדברים האלה עמדו בסימן שאלה, ועתידם לא ממש בטוח.

כיוון שאף אחד לא התנדב לשלוח עבורנו מכולה (כמו שקרה למישהי רבת מזל שיצא לי להכיר) ההתלבטות שנבעה בשל העלות הביאה אותנו לבחינה מדוקדקת של הדברים. עד היום אני לא יכולה לקבוע חד משמעית אם הדרך שבה בחרנו היא הנכונה או לא, אבל אני חושבת שבאופן יחסי היא הנכונה עבורנו. 

בשלב הראשון בדקנו עלויות של מכולה קטנה יחסית אבל כזו שתספיק לכל הציוד שלנו כולל הספות, המקרר המיטות והשולחנות, וכ-ל השאר. והתחלנו לחשוב על כך שזה דיי מטורף לשלוח ספה מיד שניה במצב משומש, רהיטים של איקאה ושאר פירטי ריהוט גדולים שאולי יתאימו ואולי לא לבתים בניו זילנד. הבנו גם בשלב דיי מוקדם, שכל הציוד הזה יגיע אחרינו, שבוע שבועיים במקרה הטוב ועד חודש או חודשיים במקרה ויהיו עיכובים שלא תלויים בנו. שמענו גם חוויות של חברים שכבר עברו ואת הסיפורים שלהם ועם כל המידע הזה התחלנו לעשות חושבים לאלטרנטיבות.
הבדיקות שלנו התבצעו מול שתי אפשרויות עיקריות: משלוח בדואר של ארגזים לפי משקל או משלוח של חלק ממכולה לפי נפח.

בבדיקה שערכנו עם עצמנו, לאחר שטיילנו בין החדרים בבית וחשבנו על מה לא נוכל לוותר, הגענו להערכה גסה של 20 ארגזים שיישלחו בדואר. בארגזים האלו היה אמור להיכנס המינימום של ציוד, קטן כמובן, ושאין לו תחליף. זה אומר ספרים, דיסקים ומשחקים של הילדים, כל מה שנכתב בעברית ולא נמצא בקלות או בכלל בניו זילנד ושאחר כך נבקש שישלחו לנו מהארץ. לפי אותה כמות דברים קיבלנו הערכת מחיר (הגיע מודד מטעם חברת שילוח) והבנו שבארגזעם נפח יותר גדול נוכל אפילו לדחוף דברים שלא תיכננו.
קיבלנו הצעת מחיר ויצאנו לדרך.

על הרצפה בבית גל מתח גבולות מסקינטייפ לפי הגודל של הארגז, וכל מה שרצינו לשלוח התחיל להיערם בתוך המסגרת. קודם כל כל הדברים החשובים, ולאט לאט עוד ועוד פריטים של הנפש.
אחרי הפריטים של הנפש וכיוון שעוד נשאר מקום התחלנו לחשוב באופן יותר לוגי. המג'ימיקס והבלנדר שכנראה היו נרכשים מחדש נכנסו גם הם למסגרת, כלי מטבח וכלי אוכל שאני מאוד אוהבת הצטרפו לערמות, וכך גם המחשב הנייח, המסכים ואפילו שולחן הלימודים שלי משנקר. גילינו שהיתרון בשליחת חפצים בגודל בינוני ומטה לפי נפח זה פשוט נוח להפליא כי הצלחנו להכניס הרבה דברים שלא היינו מצליחים לשלוח בדואר ימי רגיל. התחפושות של הילדים, כל בובות הפרווה (לא אלו שעלו איתנו לטיסה) המודלים של הלגו שעדי אוהב, מרבית זוגות הנעליים שלנו והמגפיים ואפילו ציוד מחנאות הצליחו להיכנס לתחומי הקו של המסקינטייפ.
הבית בישראל
יצא לדרך לפנינו והגיע שלושה שבועות אחרינו

בינתיים יצא לי לערוך שיחה עם חברה נפלאה שכחלק מעבודתה היא מתאימה חללי מגורים לאנשים שחיים בהם, וגם מעבירה אנשים ובתים למקומות חדשים. דיברנו על המשמעות הסביבתית של שליחת כל הרהיטים לצידו השני של העולם, על הקשר האישי לחפץ, ועל השחרור וההתחלה החדשה.
על כך שזה מאוד לא אקולוגי, להעביר ציוד שאמור לשרת אותנו, לקחת אותו מהסביבה הטבעית אליה נועד למקום אחר, אקלים אחר ובתים שמתוכננים אחרת. לגלות שאולי הוא לא מתאים, וכל זה אחרי ש"שילמנו" עליו כרטיס בהפלגה לצד השני של העולם. וכך התגברתי על הפרידה מהספות והכורסאות שליוו אותנו מאז ימינו העליזים בהרצליה, מהמקרר שקנינו רק לפני שנתיים, מהאפניים שלנו, ומהמחסן בחצר האחורית. מכל השידות והכונניות, ומהספריה היפה שעברה איתנו שלושה בתים. מכונת הכביסה הראשונה שלנו, והמיטה שעשינו פעם בדרום תל אביב וארגז המצעים שלה היה תמיד כמו התיק של מרי פופינס, והילדים אהבו להיכנס לתוכו בכל פעם שהחלפנו עונות של בגדים. השולחן של הורי נארז והוא מחכה עכשיו לאחד האחים שלי או לחזרתנו למולדת.
כשסיימנו למיין את כל הבית פחות או יותר התחלנו לפרסם את הפריטים למכירה ומסירה. לשמחתנו באזור פרדס חנה יש כר פורה מאוד לשימוש חוזר ברהיטים וחפצים והצלחנו למכור הכל! את המעט מאוד שנותר אני ממליצה להעביר לעמותות שעוזרות לנשים או אנשים שמתחילים את הדרך מחדש, או פשוט למצוא אנשים פרטיים שהחיים מזמנים להם התחלות חדשות וייעזרו אפילו בכלי הקפה תה סוכר, והמזווה עם האוכל היבש.

אני באופן אישי גם מאוד התחברתי לרצון שלי להתחיל מחדש ושיחררתי באהבה דברים שלי שנמצאים עכשיו בבתים של חברות ואני מקווה שמשמחים אותן כמו שהם שימחו אותי. עכשיו אני מתרגלת חיפוש באתר היד 2 המפורסם של ניו זילנד Trade Me ומתרגלת דחיית סיפוקים והסתגלות לרצון שלי להיות אקולוגית ולמחזר את הדברים שמישהו אחר לא רוצה. לשם כך יהיה לי גראז' גדול ואני הולכת לשפץ רהיטים או פשוט להתחדש בספות מקסימות שמתאימות לסגנון שלי, שייתנו לי הרגשה טובה. אני בהחלט מגלה שעם כל האהבה שלי לסגנון מסויים, פה מתאים סגנון קצת שונה, כבר אמרתי שאין איקאה? סקנדינביה באופן כללי נראית פתאום מאוד רחוקה ומאוד מאוד יקרה...

וככה הוא נראה כשהגיע ליעד
בכל אופן, לכל העניין של השארת הרהיטים מאחור יש יוצא מן הכלל, ואצלנו הוא הוגדר כ"הארגז". יש חשיבות לשמור על העוגנים שמורכבים מפריטים אישיים, רגשיים ומוכרים. ספרים, משחקים של הילדים, תמונות, פריטים לנפש ומזכרות אישיות - כל אלו הותאמו למגבלות הגודל והנפח, נארזו בקרטונים שהוכנסו לארגז עץ גדול וחתום, ונשלחו בים למסע מרגש שבסופו מפגש בגראז' של הבית השכור. המפגש איתם אכן היה משמח ומרגש. אם מישהו חושב על ההרגשה של כריסמס, אני חושבת שככה הרגשתי עם פתיחה של כל ארגז וגילוי של האוצרות בתוכו. אני מאמינה שלא הייתי מתרגשת באותה המידה לראות את המקרר שלנו... הוא הוגדר כעוגן כבד מדיי ונותר מאחור בידיים טובות.

אז מה היה לנו בתכלס:
בחירת הספק - אפשר להחליט לשלוח את הדברים באופן עצמאי בשירות של דואר ישראל, בים או באויר. המשלוח באויר כמובן מאוד מאוד יקר, והמשלוח בים סביר יותר אם כי לא כמו פעם. ב2015 עלות למשלוח של ארגז במשקל של 20 ק"ג עומד על כ400 ש"ח. האלטרנטיבה היא כמובן שירות Door to Door של חברת משלוחים בינלאומית. הם מגיעים עד הבית, מעריכים את התכולה, נותנים הצעת מחיר הכוללת את כל האינפורמציה, אורזים שולחים, מגיעים ליעד, פורקים ואפילו מסדרים בחדרים אם תבקשו. ההתנהלות היא מול משרד מקומי בישראל ואחר כך משרד מקומי ביעד.
ביטוח - צריך לקחת בחשבון ביטוח של המשלוח. אנחנו עשינו רק טוטל לוס כי קשה היה לנו לתמכר את הפריטים, במיוחד כיוון שמעבר לערך הרגשי, הערך הכספי לא היה ממש רלוונטי. האוצרות החשבוים באמת עלו איתנו למטוס (שלושה ילדים, אין לי הרבה מעבר אם תהיתם...)
משלוח אווירי - יקר מאוד אבל מהיר מאוד. הפריטים נמדדים לפי משקל (עד כמה שהבנתי במעמד האריזה מול הלקוח) לא בתקציב שלנו. היתרון הוא שמשך הזמן בו הפריטים שלכם לא נמצאים הוא מאוד קצר. זה שימושי מאוד אם אתם כבר יודעים את הכתובת שלכם ביעד ויכולים לקבל את הציוד במיידי
משלוח ימי - ניתן גם כאן, עם קצת פחות גמישות להחליט על הגודל. יש מידות של מכולות, חלוקה של מכולה עם שותפים או מכולה כללית שלתוכה נכנסים ארגזי עץ והם מחושבים לפי נפח שהם תופסים בתוך המכולה. השילוח הימי כולל גם את הטיפול בשחרור מהמכס, ובניו זילנד גם את העברת הביקורת של מחלקת הביוסקיוריטי שמוודאת שלא נכנסים לאי מזיקים שעשויים לפגוע במקרם החיים. לעיתים הציוד במכולה עובר ריסוס וצריך לקחת בחשבון שמדובר בחומרים כימיים.
דואר

אלמנט ההפתעה
חודש לאחר שפרקתי את כל הארגזים, וממש מעט אחרי שהחלטתי
שהגיע הזמן להרגיש בבית, נאלצנו לעבור לבית אחר.
בתמונה - פורקים פעם שניה את כלי הבית
היום, חודש וחצי מאז שהארגז הגיע ונפרק בעדינות בעזרת שני מובילים חסונים אני יכולה לומר שאני מאושרת עם כל פריט מוכר שנמצא בשימוש יומיומי. מלבד תמונות שעדיין לא נתלו על הקירות ונותרו בארגזים הכל נמצא במקומו והופך את הבית למוכר יותר. הבית שמצאנו בינתיים מרוהט ואנחנו מתאזרים בסבלנות כדי לראות לאן החיים יגלגלו אותנו, בעוד כמה ימים אנחנו עוברים לבית אחר גם הוא מרוהט לתקופה ארוכה יותר עד שנמצא בית לקנות. כן, כן, החלום שלי לבית כנראה יתגשם בגן העדן השליו שמצאנו.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה