יום שני, 22 בפברואר 2016

סימן שאנחנו כאן

חברה מהממת עם בלוג מהמם לא פחות הכינה לפני כמה זמן פוסט על הדברים שמייחדים את ניו זילנד. אני עוד לא מרגישה בשלה מספיק לפוסט שכזה, אולי זה עוד יבוא אם אהיה יותר כאן מבכל מקום אחר. ובכל זאת, עם הזמן שחולף, תחושת ה"תיירת" מתחילה להתחלף בהבנה שאנחנו כאן לטובת חוויות ארוכות טווח. יש זמן ושהות לחיות את המקום, ואין כרטיס טיסה שמודיע שהטיול נגמר וצריך לחזור. וככה, לעיתים נוחתת לי מעין הבנה כזו שאנחנו כאן, ואנחנו כבר חלק מ"פה".

אחת הפינות היפות בזמן טיול שהיה נראה שאין לו סוף
Pouakai Tarns 

וכל זה קורה לי כש:

# כשאני מצליחה לבטא את השם של היישוב שבו אנחנו גרים כמו שצריך

# כשהחבילה הראשונה מישראל מגיעה, ובינתיים גם השניה, ומאז הפעם האחרונה שערכתי את הפוסט גם השלישית

חיוך של חבילה ראשונה
# כשאני מבינה שהפסקתי להמיר את הכסף לשקלים, או לעשות השוואות לכמה זה עולה בארץ

# כשאני רואה פרסומת של אייר ניו זילנד, וחושבת שזה "שלנו"

# כשאני הולכת לשיעורי גלישת גלים כמו שאר האמהות הקוליות, עם החליפה הדנדשה שלי

# כשאני מצליחה להבין את הקיצורים הבלתי קריאים בעליל של הודעות SMS וגם סטטוסים קצרים בפייסבוק

# כשאני מתחילה להשוות חוויות מהחופש עם חברות מקומיות

# כשאני והילדים נותנים טרמפ לזוג צרפתיות שמתרגשות לקראת עליה לפסגה, בזמן שאני מתרגשת לקראת טיול שלי לבד עם הילדים "למרגלות ההר" ואני מבינה שעוד תגיע ההזדמנות להעפיל לפסגה
פוזה למצלמה בגן השעשועים שלנו

# כשמזהים אותנו בחניה של גן השעשועים בתור "הישראלים" ואני מקווה שזה לא משהו רע...

# כשאני מחפשת בית, ומתחילה להשתמש במושג "אצלנו" ביחס ליישוב בו אנחנו גרים

# כשאני מתחילה לראות את הבתים בעין אחרת, ואפילו לחשוב שהם יפים, ולא רואה רק סוג של בתי קרטון בתמונות באינטרנט

# כשאני הופכת לגרופית של Trade Me וכל קבוצות ה Buy & Sale המקומיות, מפנטזת על החידושים שאערוך לכל הרהיטים שאקנה. ואפילו מתחילה לדמיין טיול קניית עתיקות באי הדרומי (למה שם יותר זול???)

# כשהילדים חוזרים לגן ולבית הספר, וזה מרגיש נורמלי ואני חושבת אפילו לקרוא לזה "חזרה לשגרה"

# כשאני כותבת בלוג על החיים שלנו וחיה אותם מחדש

# כשהילדים חוזרים למסגרות ואני כבר לא האמא הכי חדשה בסביבה

# כשאני משתגעת בדיוק כמו תמיד סביב ימי ההולדת ומוצאת את עצמי עם 30 איש בבית לבראנצ', ולמרות שלא ישנתי בלילה אני מצליחה ליהנות (יש מספיק אוכל)

# כשמתוכנן טיול ראשון להר בלי הילדים עם חברה, שיבוא כבר הסופ"ש... (היה, עבר, בא לי עוד!!!)

# כשאני פותחת קבוצת "שוות" ראשונה בניו זילנד, ושהיא מתחילה להיות פעילה ויש אחלה פידבקים

ארבעה חודשים וקצת לשהותנו.
אנחנו כבר לא הכי חריגים בנוף, אם כי אנחנו עדיין פוגשים באנשים שמופתעים מעובדת היותנו ישראלים, או יהודים, או שאנחנו מדברים שתי שפות, או סתם מהעובדה שיש לנו ילדים והם יהודים (היה כזה מקרה, באמת!!! היא אף פעם לא ראתה יהודים בצורה של ילדים) אנחנו מתחילים להכיר במעגלים החברתיים שמתחזקים לא רק סביב הילדים, אלא גם סביבנו.
התנדבתי לוועד ההורים של בית הספר (איך לא) ואני גם הורה מלווה לכל אירוע מזדמן.
חגגנו כריסמס, והאלויין וחגגו איתנו את חנוכה ואת ט"ו בשבט,
קיבלתי הזמנה ראשונה לקנות ממני פיתות ביתיות, והזמנה מכמה מכרים לסדנא של הכנת לחמי מחמצת כך שנראה לי שמסתמן כיוון עתידי, החומוס והפיתות הן כבר להיט קבוע, והשקשוקה הירוקה קנתה את האורחות שלי בארוחת בוקר משמעותית כשנפרדתי מחברה שנסעה לקמבודיה.
עדיין שואלים אותי גם בפעם השלישית איך להגיד נכון את השם שלי, אמרו לי שאני לא שמנה (YI-FAT) שהשם שלי נשמע כמו "איווט" ומצד שני גם שהשם שלי נורא יפה ומיוחד, ושפה מותר לכולם להתאמץ לומר את השם שלי נכון ולא שאני אשנה אותו כדי שיהיה לאחרים קל (אז אני עדיין אני).
נראה שגל עם השקט והאיכויות שלו מצליח כמו תמיד להתחבב על כולם, ולמצוא את המקום שלו בעבודה, ועם החברים. אנחנו מוצאים גם תחביבים חדשים, ואפילו את הזמן הראוי בשבילם. אני עדיין נהנית לראות אותו מתלבש יפה לעבודה בכל בוקר, ומאושרת לדעת בכל יום כשהוא כבר בדרך חזרה.
הימים עדיין ארוכים והים זמין, כך שהטיולים היומיים לחוף הם בבחינת בונוס מסחרר. הים לעולם לא נראה אותו דבר, ואני מפתיעה אפילו את עצמי עם עצירות ספונטניות לטיול אל המים.
אנחנו מסמנים וי על מקומות שבא לנו להגיע אליהם, ואנחנו מקפידים לזכור שכל מה שלא הספקנו בסוף השבוע האחרון נוכל לנסות להספיק בזה שאחריו או שאחריו או שאולי פשוט בקיץ הבא

אז נכון שמוקדם מדיי לסכם משהו, הבטחתי (לאור מרבית ההמלצות שקיבלתי) לתת לשנה הראשונה לעבור בנחת, אבל הנה מקבץ תמונות שלא היו נכנסות כנראה לשום כותרת מסודרת אבל הן בהחלט מהוות חלק מההוויה שלנו כאן בארבע וחצי החודשים שחלפו.

מצאנו את החמודים האלו במוזיאון, באחת מפינות הילדים
מחכים להשוות עם המקור בעתיד הקרוב

הרוח של וולינגטון (אוקטובר 2015)

פוזיציה אופיינית לזמן נסיעה (נתפסה בעדשה באוקטובר 2015)

 משחקים עם חברה בוולינגטון, ומחכים לפעם הבאה
סלפי עם טיימר

הופעה ראשונה במירוץ סביב ההר עם נבחרת העבודה של גל
(נובמבר 2015)

שיעור אתלטיקה טיפוסי לגילאי 3 עד 13
(נובמבר 2015)

ביקור ראשון באוקלנד
(נובמבר 2015)

יומולדת ראשון בניו זילנד
כריסמס ראשון שלנו, בפארק בניו פלימות' מחכים לראות הופעות וזיקוקים

זיו מבקרת פעם ראשונה בטאראנקי
משחקים אחרי הצהריים בסקייטפארק, גם אם אין על מה להחליק

מאחורי הגלידה מסתתרת מחברת. עדי לומד בכיף

ומקריא סיפור לבנות

אור לפני מופע סוף שנה בריקוד

פיקניק בנהר בסוף היום האחרון של הלימודים
חופש גדול 2015

היה קשה להתנתק מהמשחקים במחשב, אבל היה שווה כל שניה
Whitecliffs






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה